אוקיינוס מפריד בין דיעותיה של איילת שקד לבין השקפתי. אני משוכנע כי דרכה המדינית עלולה להסתיים בהרס החזון הציוני, ומערכת המשפט שהיא חותרת להקים תהפוך את ישראל לדיקטטורה. אך תמיד הערכתי כי דעתה מבוססת על שיקול דעת נקי ועל יושרה.
הערכתי שהיא מונעת על-ידי אהבת הארץ; ושהייתה לה ברית פוליטית עם האיש אפי נוה בתום לב. היא הייתה בעיני בעלת תפישת עולם שגויה ממניעים ראויים.
עד שהביא עמרי מניב בערוץ-12 צרור של הקלטות. שיחות בין שקד לבין נוה. הוא לחץ למנות את איתן אורנשטיין לנשיא המחוזי בתל אביב. היא תמכה בשופט אחר. אפי נוה השמיע באוזניה טיעון בעל גוון פלילי: למשרד הפרטי שלו יש אינטרס כלכלי שאורנשטיין ייבחר. זה הרגע בו אני מצפה שתאמר לו: "אפי, לך לעזאזל." עם סימן קריאה.
תחת זאת נכנעה והצביעה בעד אורנשטיין. לא מפני שעשתה דיל מכוער אך מקובל. לא מפני שעלה בידי נווה לתעתע בה, או כפי שהיא עשתה כן לנשיאת העליון תמימה מרים נאור המנוחה. הוא הציג לה הסבר נתעב והיא ידעה שהוא פסול והלכה אחריו.
בעודי כותב שורות אלה, אני רוצה להשלות את עצמי כי הכל הזוי. כי לא שמעתי את הקול שלה. אך המציאות חזקה מכל בעזרת הקול. היא שקד מר.
