עדות/אנדראש מזאי
הָאֲנָשִׁים פָּשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם,
לֹא בָּכוּ וָלֹא צָעֲקוּ,
וְגַם לֹא בִּקְּשׁוּ רַחֲמִים עַל עַצְמָם.
אִשָּׁה לִבְנַת-שֵׂעָר, עַל שְׂפַת הַבּוֹר
שֶׁנִּכְרָה זֶה עַתָּה, הֶחֱזִיקָה תִּינוֹק;
הִיא שָׁרָה לוֹ וְדִגְדְּגָה אֶת גּוּפוֹ הַקָּטָן
בְּעוֹד הַפָּעוֹט צוֹרֵחַ וְצוֹהֵל
מֵרֹב תַּעֲנוּג.
את ההרהור על השיר הזה שלחתי למנויי 'פיוט' בדיוק לפני עשר שנים. מזאי שרד את השואה ואת המצור הסובייטי בגטו של בודפשט בהיותו ילד. אביו, שהיה כנר רחוב, נרצח באושוויץ. בגיל תשע-עשרה הוא עלה לישראל, אך לאחר שנה וחצי חזר להונגריה ושם הצליח כסופר, תסריטאי, עורך ומשורר. הוא תיאר את השואה באמצעות התבוננות בפרטים, כשאת ההכללה הבלתי נסבלת הוא מותיר לקוראים. את ההרהור והשיר, ואת 882 ההרהורים והשירים האחרים
אפשר לקרוא באתר.
השיר הזה דומה לתיעוד מצולם של רגע לפני הרצח, מבלי הסבר או שיפוט, ורק אנחנו, המכירים את סופו של הסיפור, יודעים עד כמה נורא המעשה. גם כאן אנו רואים תמונה דומה. "הָאֲנָשִׁים פָּשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם, לֹא בָּכוּ וְלֹא צָעֲקוּ, וְגַם לֹא בִּקְּשׁוּ רַחֲמִים עַל עַצְמָם". מתוך השלילה ("לֹא בָּכוּ וְלֹא צָעֲקוּ, וְגַם לֹא בִּקְּשׁוּ רַחֲמִים עַל עַצְמָם" אנחנו מבינים שמדובר במעשה נורא העומד להתרחש).
כעת בוחר הבמאי בקלוז-אפ: "אִשָּׁה לִבְנַת שֵׂעָר, עַל שְׂפַת הַבּוֹר שֶׁנִּכְרָה זֶה עַתָּה, הֶחְזִיקָה תִּינוֹק". אנחנו, שמכירים את סופו של הסיפור, נרעדים לרגע. תמונה כזו דומה לקיטש, כשאנו יודעים שמישהו עומד לירות באישה ובתינוק. אבל הבמאי, המשורר, מזכיר לנו שהרוע נמצא בדמיוננו, ורק אנחנו בוחרים כיצד אנו מפרשים את מה שאנו רואים.
המשורר אינו שולל את האסוציאציות שלנו, אבל הוא מציע אפשרות נוספת: "הִיא שָׁרָה לוֹ וְדִגְדְּגָה אֶת גּוּפוֹ הַקָּטָן בְּעוֹד הַפָּעוֹט צוֹרֵחַ וְצוֹהֵל מֵרֹב תַּעֲנוּג". זה הכל. כאן זה נגמר. ואין מוות ואין שואה ואין אבל ואין יום-זיכרון. כל מה שיש זה תינוק ה"צוֹרֵחַ וְצוֹהֵל מֵרֹב תַּעֲנוּג", בשעה שמדגדגים אותו. וזו, אולי, התשובה לשאלה "זה הכל?"
אנדראש מזאי מאפשר לנו להתרחק מהטראומה, מבלי לשלול או לדחות אותה או להדחיק אותה, ומזכיר לנו שבכל רגע, גם ברגע שלפני מותנו, אנחנו חיים, ובכל רגע אנחנו יכולים למצוא אושר קטן. התשובה הזו אינה מתייחסת רק לחוסר האפשרות שלנו להבין את השואה ואת הרוע האנושי. היא מתייחסת לחיים עצמם, שגם הם מסתיימים במוות חסר-משמעות.
אנחנו יכולים לראות בהיסטוריה האנושית, ובעובדה שכל המיליארדים שקדמו לנו כבר מתו, שואה גדולה, אומר המשורר. אבל אנחנו יכולים גם למצוא משמעות בזמן הקצר שבין הלידה והמוות, ולמרות החרדה והסבל והרוע הסובב אותנו אנחנו יכולים למצוא רגע של אושר.
בפשטות וביופי הצליח אנדראש מזאי לתמצת בשירים אחדים את מה שוויקטור פראנקל ('האדם מחפש משמעות') כתב בספרים רבים.
גם ברגע זה נרצחים בעולם אנשים חפים מפשע, ורבבות מוחזקים במחנות ריכוז (בסין, למשל), ועודף המידע על כך באמצעי התקשורת מציף ומקהה את ליבנו.
----------------
את ההרהור על שירו של אנדראש מזאי ואת 882 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ו
שם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.
