- היום לפני 50 שנה, ב-5.6.1968, נרצח רוברט (בובי) קנדי – שר המשפטים בממשלו של אחיו, ג'ון קנדי, סנאטור בולט ומועמד מוביל של הדמוקרטים לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב. אתר טיים פרסם קטע מתוך ספר חדש של בתו, קרי קנדי, שנכתב בגוף ראשון – וכך מובאים כאן עיקרי הדברים.
תחשבו על ג'ון קנדי, לינדון ג'ונסון או ריצ'רד ניקסון. כל אחד מהם היה נטוע בתקופה מסוימת בהיסטוריה האמריקנית – ואיש מהם לא יכול היה להחליק בקלות לזירה הפוליטית המודרנית. זה לא נכון לגבי אבי, רוברט קנדי. הופעתו הייתה מודרנית: שערו הפרוע, עניבותיו הדקות, בלי מקטורן, שרוולים מקופלים. מעבר להופעתו החיצונית, מה שמדהים לגבי RFK הוא הנושאים עליהם חזר שוב ושוב – נושאים שעדיין נמצאים במרכז סדר היום.
תחשבו על הכותרות בשנים האחרונות, וקל לשמוע את קולו של רוברט קנדי ולדמיין אותו מדבר: על טירוף אלימות הנשק, על הבושה שבאלימות המשטרה, על הצורך בחמלה כלפי מהגרים ופליטים, על הצורך הדחוף להשתיק את הקריאות למלחמה, על הכורח המוסרי לשאוף לשלום. ניתן לדמיין אותו קורא לנו לא רק להילחם בטרור, אלא גם להבין את מקורותיו ולטפל בהם. הוא היה מעודד אותנו להתמקד בכוח ההרסני של השנאה, בהתפכחות של הצעירים, בחוסר הצדק הטבוע במערכת משפט המפלה על בסיס גזעי ומעמד והשולחת לכלא אלפים רק משום שידם אינה משגת להפקיד ערבות.
קל גם לדמיין את RFK מזכיר לנו את החובה להתגייס למאבקם של מי שאינם בכותרות: איכרים קטנים, פועלים חקלאיים, עובדי מפעלים – אנשים הרואים את העבודות מהן התפרנסו מוחלפות בידי עובדים זולים או טכנולוגיה. הוא גם היה זוכר את חובתנו לאינדיאנים ולאלו הסובלים בשכונות העוני הדלות ביותר.
בשנות ה-50 בילה קנדי את רוב זמנו בוועדת הסנאט של ג'ו מקראתי ולצידו של יועצו המשפטי, רוי קוהן – דמויות המהדהדות בחדשות של היום. מאוחר יותר הוא גרם להתפטרותו של כהן ולקץ שלטון האימה של מקארתי. כאשר נשאל מאוחר יותר כיצד יכול היה לעבוד עם מקארתי, השיב קנדי: "בזמנו חשבתי שיש סכנה רצינית ואמיתית לביטחון הלאומי של ארה"ב ושמקראתי היה היחיד שעשה משהו בנוגע לזה. טעיתי". והוא לא רק עצר את הבריונים: רוב חייו הוא התמקד בהתמודדות עם פראות ועידן את החיים סביבו.
לא הייתה תכונה שאבי העריץ יותר מאשר אומץ, אולי למעט אהבה. אני זוכר שפעם, אחרי ארוחת הערב, הוא הרים את ספר השירה המרופט שתמיד היה לצידו וקרא בקול את שירו של טניסון "הסתערות הבריגדה הקלה". הקשבנו מזועזעים לסיפורם של החיילים שמפקדם הורה להם לרכב הישר לתוך המארב בידיעה שהם ייטבחו – ולמרות זאת הם מילאו את הפקודה.
אבי אמר שהוא ואמי יוצאים לנסיעה, ואתגר אותנו לראות מי ילמד הכי טוב בעל-פה את השיר כאשר הם ייעדרו. אני לא ניצחתי – זו הייתה אחותי קורטני – אבל בית אחד נותר חקוק בזכרוני: "הם לא ישאלו למה / עליהם רק לעשות ולמות / לתוך עמק המוות / רכבו שש המאות".
מדוע יבקש אב מ-11 ילדיו ללמוד בעל-פה שיר על מלחמה וטבח? אני חושבת שהיו שלוש סיבות: הוא רצה לחלוק איתנו את אהבתו לספרות, הוא רצה שנתמודד עם אתגרים, ומעל הכל – הוא חשב שחיוני עבורנו שנלמד לפקפק במרות, ושנלמד שמי אינו עושה זאת, משלם מחיר כבד. 50 שנה לאחר מותו, אלו הלקחים שיש להנחיל לכל האמריקנים. אנחנו ניצבים בפני אתגרים מרתיעים מבית ומחוץ, ועלינו להתייצב מולם חמושים באומץ, אמונה ומחויבות לצדק – לצד חוש בריא של ספקנות.
