סיפור אמיתי (פרק 73)

דני ותנחום תיאמו את המפגש לאחר שיחת-הטלפון שכה הרגיזה את תמר באותו הבוקר.

לאחר שתנחום נכנס, דני טרק את דלת-הכניסה לחדרו וביקש שלא יפריעו לו. מרציאנו דרש, באמצעות תנחום, את מה שהוא דרש -ודני שקל דרכי-פעולה שונות. לא מרצון הוא עשה זאת. דרכים שונות נשקלו, ומיד נפסלו, בהיותן לא-ריאליות. דני בהחלט התכוון לנסות ולסייע למרציאנו, אם כי האופציה של פנייה לשופט -וזה מה שדרש מרציאנו - הייתה, מבחינתו, האופציה האחרונה. זאת נראתה לו אפשרות כמעט-הזויה, מסוכנת מאין-כמותה, שרק מטורף ישקול לנקוט בה.

דני התבונן בתנחום בתשומת-לב רבה בעת שהוא העלה בפניו את מה שהיה לו לומר. הוא ניסה לפענח את הבעת-פניו ללא הצלחה. תנחום לא היה מאלה שאפשר ללמוד משהו מהבעות-הפנים שלהם.

הוא למד לדקלם את הדברים שהורו לו לומר.

כך הוא נהג גם כאשר שלחו אותו למשימות אחרות מן הסוג הזה, אם כי הפעם זה היה לגמרי שונה. מי שעמד מולו לא היה איזה חייב אומלל שצריך ניעור כדי שיזדרז לשלם את חובו. הפעם זה היה מי שייצג בעבר את מרציאנו בהצלחה רבה; ותנחום אפילו ראה אותו בפעולה באולם בית המשפט. הוא זכר שהוא מאוד התרשם אז - ואת רשמי-התפעלותו זאת הוא העביר ליעלה בעבר. כעת, לאחר מעצרו של מרציאנו, בעת ששמו של דני עלה בשיחה כמי שעימו צריך ליצור קשר, על-מנת שהוא יפנה לשופט רבינוביץ, תנחום ידע שהוא עתיד לעמוד בפני מי שרבים מאוד במערכת-המשפט יראים מפניו.

במבט ראשון, המשימה לא הייתה פשוטה - אולם תנחום עמד בה ללא קושי. עד מהרה הוא הבין שגם לאנשים מסוגו של דני בן-אור יש נקודות-תורפה.

צריך להכיר אותן - וצריך לדעת ללחוץ במקומות הנכונים.

כל הקלפים הטובים היו בידו - וגם הג'וקר. התמונה של דני בדירת-המסתור הייתה,בעיניו, כל מה שהוא צריך כדי לנצח במשחק הקלפים עם דני, אולם על-פי התדרוך שהוא קיבל מיעלה, הוא העלה, בראשונה, את השם של רותי. על דירת-המסתור הוא דיבר רק לקראת סיום השיחה.

הוא ביקש ליצור את הרושם שעניין זה עולה רק כבדרך אגב, אם כי דני הבין מיד שפה נמצא מרכז-הכובד של השיחה. זה מנוף-הלחץ האמיתי.

-"רותי כבר על המטוס...",תנחום מיהר כבר ברגעים הראשונים
לבשר לדני.
- "אז מה?,, ביקש דני לדעת, "אז תספרו למשטרה, מה?"
- "הלו, אני פה רק השליח....."
- "שליח בתחת שלי....מה תעשו? תלשינו עלי..."
- "אני לא יודע. אני רק השליח...."

תנחום לא חיפש עימות עם הפרקליט הבכיר. הוא זכר את חילופי-הדברים בינו לבין השופט אלון אלקיים בעת שהמשטרה ביקשה להאריך את מעצרו של הבוס שלו. התרשמותו אז הייתה אדירה. הוא ראה בדני בן-אור מעין בן-אלים.

התמונה שיעלה מסרה לו כדי להציגה בפני בן-שיחו הורידה אותו לדרגת בן-אנוש רגיל.

יעלה ביקשה במפורש שהוא יהיה ענייני - ובעיקר מינורי. אסור להתלהם במקרים כאלה. התלהמות עלולה ליצור אנטגוניזם לא-בריא. את שמה של רותי הוא העלה, על-פי המתווה הזה, לא כדי לאיים על דני, לדבריו, אלא כדי לומר לו כיצד מרציאנו רואה אותה משתלבת בכל המהלך המורכב שהוא שטח בפניו.

כבר בשלב מוקדם של השיחה הלא-ארוכה, יחסית, בינו לבין הפרקליט הנבוך שישב מולו ליד השולחן הענק, תנחום לא השאיר כל מקום לספק מה היא מטרת בואו. הוא אהב את הסיטואציה הזאת במשרדו המצועצע של הסנגור המאוד-מפורסם. הוא סיפר לדני את מה שהוא ידע על נסיעתה של רותי לניו-יורק, דרך אמסטרדם, ועל הסמים שהיא נושאת עימה, ובכלל זה הקוק הפרסי, שאותו היא הטמינה בתוך גופה - ואחר כך הוא דרש מדני לשקול להפוך אותה למנוף של לחץ על אביה, מי שבפניו נקבע משפטו של 'הבוס' שלו.

דני, בהכירו את מימדי-גופה של רותי, לא התקשה לראות בעיני-רוחו את בתו של השופט ירוחם רבינוביץ מחביאה את הקוק הפרסי.

תנחום הסביר לדני שהרעיון הוא של מרציאנו - ושהוא סבור שאין דרך אחרת שיכולה לחלצו מן המצוקה המשפטית שבה הוא נתון. דני לא הגיב על הדברים באורח ישיר. הוא ניסה לחלץ מפי בר-שיחו עוד פרטים כדי לגבש לעצמו תמונה מדויקת של האפשרויות לנסות ולעזור למרציאנו.

אולם תנחום היה נאמן למה שהורו לו. הוא עזב את המשרד לאחר שהוא המשיך בנושא דירת-המסתור. התמונה של דני בקימונו נשארה על השולחן.

השם של יעלה לא עלה, כמובן, במהלך השיחה. לא הייתה כל סיבה שהוא יעלה. דני, עדיין, לא ידע על קיומה.

- "אז איך אתה יודע את כל זה?...איך בכלל נוצר הקשר עם מרציאנו....?, ביקש דני לדעת. חשד כמוס התעורר בו. הוא לא ידע להסביר את פשרו - אבל משהו בתוכו אמר לו שהתוכנית לחילוץ מרציאנו אינה של מרציאנו. מישהו הגה אותה מראש.
-"... אני לא פה בשביל לענות על שאלות ...." מיהר תנחום לענות בלא-מעט בוטות.

דני היה מאוד לא רגוע. הוא מיהר להאזין להקלטה הסמויה המתבצעת דרך קבע בחדרו - ומיד לאחר מכן הוא התבונן בתמונה שהושארה על שולחנו. היא ריצדה על המסך הגדול שבמשרדו ברזולוציה גבוהה במיוחד. עתה דני בחן כל פרט בה.

לא הייתה לו כל סיבה לשמור אותה או את צילומי-הכניסה של תנחום למשרדו - ולחדרו. הצילומים וההקלטות נועדו למטרות אחרות לגמרי. לא כדי למלכד אותו-עצמו אם, חלילה, תפתח אי-פעם חקירה בנושאים שעליהם דיבר תנחום.

זה יכול לקרות, כמובן, בין אם כל המהלך באמת יניב את התוצאה שבה רצה מרציאנו ובין אם הכול יסתיים לגמרי אחרת.

ואם כל הפרשה תסתיים בפיאסקו אחד גדול, ותפתח חקירת-משטרה, זו בוודאי תתחיל בביקור במשרד שבו החלה להתגלגל כל הפרשה, כדי לעמוד על שורשיה, אז למה לשמור על עדויות מפלילות?

חוקרי-המשטרה בוודאי לא יתקשו לגלות שתנחום, איש-סודו של מרציאנו, ביקר במשרדו.

למעשה, לא מן הנמנע שהם אפילו כבר יודעים על הביקור הזה בגלל מעקבים שהם עורכים על כל הנוגעים בדבר. חוקרי-המשטרה גם יראו את הקשר בין הביקור הזה לבין הפגישה שהתקיימה באותו היום בין הסנגור הנודע לבין השופט שאמור להתחיל במשפטו של מרציאנו.

חוקרי-המשטרה, אף שלעתים הם נראים מעט-שלומיאלים בבתי- המשפט, כשהם מתלבשים על משימה שראויה, בעיניהם, להשקעה, הם עושים את עבודתם נאמנה.

דני הכיר גם את הצד הזה בעבודת המשטרה; בעיקר בעבודתם של יחידות העילית שלה.

בלחיצת-כפתור אחת דני מחק את כל מה שתועד במשרדו בשעה האחרונה - ללא כל אפשרות לשחזור. גם הגדול שבמומחי- המחשב לא יוכל למחיקה מן הסוג הזה. את התמונה שהושארה על שולחנו, דני גרס במכונה מיוחדת לגריסת מסמכים שנמצאת בחדרו.

הגריסה נעשית באופן שאינו מאפשר כל ניסיון לשחזר את מה שנגרס. מכונות כאלה יש רק ביחידות מודיעיניות בצה"ל. דני הצליח לשים יד על אחת כזאת בעקבות פרשה מסוימת שבה הוא ייצג נאשם שנחשד בריגול. המכונה נמסרה לו בידי קצין-המודיעין של היחידה שבה שירת הנאשם.

דני התבקש לגרוס את כל מה שנמסר לו במסגרת המשפט.

לאחר מכן, המכונה המיוחדת הזאת לגריסה הושארה אצלו. דני הציע לשלם בעדה - אבל קצין- המודיעין סירב להיענות להצעה. הוא לא לגמרי הבין למה משאירים אצלו את מכונת-הגריסה. כל מה שהוא יכול היה להעלות בדעתו הוא שביחידה הזאת לא רוצים לקחת כל סיכון; כלומר, לחשוש שמישהו הצליח לטמון בתוך המכונה מכשיר האזנה כלשהו. החשש הזה נראה לדני קצת מוגזם - אבל הוא לא התווכח יותר מדי עם קצין-המודיעין.

באותה מידה אפשר היה גם לחשוש שהוא לא גרס את כל מה שהוא התבקש לגרוס. שווייה של מכונת-הגריסה לא היה רב - אולם יעילותה הייתה מדהימה.

לא אחת נגרסו בה מסמכים שדני לא רצה שהם יישארו ברשותו.

טעמים רבים יכולים היו להיות לגריסת מסמכים כאלה. לא כולם היו תמיד כשרים - אבל דני אף פעם לא התעכב כדי לנתח אותם. הגריסה נעשתה תמיד, אישית, בידי דני.

איש במשרד לא הורשה לגרוס מסמכים. רק דני היה מחליט מה טעון גריסה. על-פי רוב היו אלה מסמכים שרק דני ידע על קיומם.

השם של רותי, שחזר וניקר במוחו של דני מאז שתנחום עזב את משרדו, הפך שם לדייר קבוע.

"זה הפתרון", אמר דני לעצמו באי-נחת גובר והולך. "הדרך מלאה
מהמורות - אבל אני חייב ללכת בה".

דני מעולם לא העלה בדעתו שביום מן הימים הוא ייאלץ לעשות שימוש כה מעוות בהיכרות שלו עם רותי, בתו היחידה של שופט בבית המשפט המחוזי. הוא לא יזם את ההיכרות הזאת, ומבחינתו היא הייתה תמימה לחלוטין. שיחות-האקראי שהוא קיים עימה התקיימו תמיד בבנין בית המשפט.

דמותה הגמלונית של רותי תמיד צצה בפניו יש מאין. אף פעם לא תואמה מראש פגישה ביניהם.

אבל כשהושמו בפניו כל האפשרויות להסתבכותו-שלו, הוא לא ראה כל דרך אחרת. כל חייו הונחו בידי אחרים על כפות המאזניים - והוא מאוד לא אהב את מה שהוא ראה בעיני רוחו.

מרציאנו לא יניח לו. לדני לא היה שום ספק בכך. שנים ארוכות מאחורי סורג ובריח - וגם עימות בלתי מתפשר עם גורמים שאינם שוכחים ואינם סולחים למי שגורם להם נזקים ציפו לו, אם דני לא יצליח במה שהוא נדרש לעשות.

תנחום לא פירט באוזני דני מה עלול לקרות אם רותי תיתפס כשסמים שהיא קיבלה, בין השאר, בתיווכו-כביכול, יימצאו בגופה, אבל זה היה לגמרי ברור למה הוא מתכוון.

אפילו אם רותי, היא-עצמה, לא תמסור כל אינפורמציה לחוקריה, תמיד קיימת האפשרות שמישהו אחר יטפטף באוזני המשטרה פיסות של מידע שיוליכו אל דני, כמי שסייע ברכישת הסמים. דני גם יכול היה לשער שמרציאנו לא יתקשה, אם הוא באמת ירצה בכך, להגיע אל אלי מזוז, מי שסייע לדני בעניינה של רותי.

אלי מזוז בוודאי ישמח לסייע למגה-עבריין כמו מרציאנו כדי לגבות ממנו יום אחד את הטובה שהוא עשה לו. במיוחד, אם הוא גם יודע על הקטע שהיה לו עם מי שהגיעה למשרדו כדי לשלם לו.

החברה-לכאורה שלו, זאת שהגיעה למשרדו של דני, תהיה גם היא שמחה, כנראה, להיכנס למעגל 'משתפי הפעולה'.

העובדה שדני לא רצה להיפגש עימה פעם נוספת לאחר שהיא כה השתדלה לרצות אותו, מתחת לשולחנו, בוודאי זכורה לה היטב.

היא לא יודעת שום דבר על רכישת קוק פרסי - אבל היא תוכל, ללא ספק, לאשש את העובדה שדני מכיר את אלי מזוז. היא הרי הגיעה למשרדו של דני בשליחותו של אלי מזוז כדי להביא כסף. היא לא ידעה לשם מה נועד התשלום - אבל זה באמת לא היה חשוב.

לעובדה שהיא הגיעה לשם יכולה להיות חשיבות ראייתית, אם דני יכחיש, למשל, את העובדה שהוא נכיר את מזוז.

כל זה יכול לקרות -אבל לא בטוח שזה באמת מה שיקרה. זאת הייתה ההערכה של דני. "למרציאנו לא תהיה שום סיבה להתעלל בי אם אני אעשה את מה שמתבקש ממני לעשות", דני מלמל לעצמו.

ההשלכות של דליפת-מידע, באורח מינורי, מצומצם, או בקול תרועה גדולה, אודות דירת-המסתור, היו אף הן תלויות באוויר. הכול יהיה תלוי בנסיבות העניין. אם כל הפרשה תישאר במסגרת של סתם סיפור רכילות עסיסי, אז זה לא יהיה נורא כל-כך; אבל אם יתברר שיש בפרשה הזאת גם יסודות הכרוכים בפגיעה בביטחון-המדינה, אז הכול יהיה במימדים שונים לגמרי.

במקרה כזה, דני עלול להיסחף לתוך מערבולת שהוא לא יוכל, כנראה, להיחלץ ממנה. דני לא יכול היה שלא להבחין באפשרויות השונות; גם בעניין זה הכול יכול לקרות, או שלא לקרות, גם ללא התערבות של מרציאנו.

כמו שדני כבר ידע, מרציאנו לא היה היחיד שעקב אחר המתרחש בדירת-המסתור.

שום דבר מפורש לא נאמר בידי תנחום - אבל הכול היה ברור מאליו. כך, בדרך כלל, נוהגים אלה שבאים לאיים.