לאן נעלם דב שדה?

1. "איזה שלנו" הוצאת "כנרת". 1990.

2. "איש ואישה וסיר לחץ" קובץ סיפורים קצרים בהוצאת "ספריית מעריב". 1995.

3. "החיים הם הרפתקה שמחה ומאושרת", קובץ סיפורים קצרים בסגנון של ריאליזם פנטסטי בהוצאת "תמוז", 1998.

4. "חתולים וחיות אחרות" סיפורים אמיתיים על חיות הכרך. 2004 הוצאת אסטרולוג.

5. "לאן נעלם דב שדה", "ספרי מקור", 2014.

ש., שהיה אחד הבודדים איתו הצליח דב לקשור קשרים חברתיים מבין המאושפזים, סיפר שראה אותו אחרי ארוחת הבוקר יושב בחדר, כרגיל, עם הניירות שלו. ״כל הזמן הוא כתב.״ הוא אמר. ״כל הזמן. כל הזמן.״ הוא חזר על כך מספר פעמים עד שהטרוניה שהתגנבה לאמירתו נקלטה היטב.

החיפושים במחלקה עצמה ואחר כך בכל בית החולים העלו חרס. דב שדה נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. השמיים המשיכו להיות מעוננים והגשם לא הפסיק לרדת. לא חיכינו הרבה והחלטנו לפנות למשטרה. התחושה המוזרה שלי קיבלה ביטויים פיזיים. באצבעות ידי חשתי מעין עִקצוץ מטריד, כאילו נמלים טיפסו במורד כף היד לעבר האצבעות. היד הייתה חלשה וקרה. בקושי הרמתי את שפופרת הטלפון וחייגתי למדור. זו לא הייתה הפעם הראשונה ששוחחתי איתם. ליתר דיוק עם מרדכי, שהיה קצין מבצעים. הוא הכיר טוב מאוד את דב שדה. שניהם עבדו יחד שנים רבות בתקופה שדובי היה שוטר.

החיפושים אחריו נערכו בהיקף נרחב, ולו רק בשל עובדת היותו שוטר לשעבר. לפני שאושפז, ניהל משרד חקירות מצליח אותו הקים זמן קצר לאחר שפרש מהמשטרה. חבריו ממשרד החקירות ומהמשטרה, עשו כל מאמץ, לדבריהם, כדי למצוא אותו. תמונתו פורסמה בעיתונים ועל גבי לוחות המודעות. הוצעו אפילו פרסים כספיים לכל המוסר מידע העשוי לקדם את חקירת היעלמותו. הקליינטים האחרונים שלו נחקרו והושמו במעקב. אך לשווא. כל המאמצים למצוא אותו העלו חרס. עד כה לא נמצא ממנו זכר, קצה חוט, לא כלום. לי עצמי היה ספק אם המאמצים הופנו לכיוונים הנכונים. לדעתי, לא נתנו מספיק את הדעת אל הסתירות שעלו מהדיווחים של חבריו, בדבר מעשיו לפני שנעלם.

רם בכר, חברו ושותפו למשרד החקירות, ייחס את כל מה שקרה לדובי למצב נפשי מעורער. כנִראה לחץ בעבודה, אבל מקריאה ביומן הזה עולה, שרם עצמו עמד בפני התמוטטות נפשית דומה במהלך החקירה של אותה ״פרשת הרטמן״, אותה פרשה מוזרה שעסקו בה לאחרונה. אלא שרם התאושש, והתנכר לכל מה שעבר עליו. הוא סירב להצעתי לעבור טיפול היפנוטי כדי לברר את הסיבות שהביאו אותו עצמו למשבר, אף שכוונתי הייתה לבדוק אם אפשר למצוא קשר בין האירוע שעבר עליו, לבין הסיבות שהביאו להתמוטטותו של דובי. לא היה לי ספק שהיעלמותו קשורה בדרך כלשהי לנסיבות המיסתוריות שהביאו עליו את ההתקפים הפסיכוטיים מהם סבל כל כך.

עברו שנתיים והסיפור שלו לא מפסיק להציק לי. לאחרונה התחלתי לחלום עליו כמעט בכל לילה. אני לא זוכרת הרבה מהחלומות הללו, אלא שבבוקר אני קמה בתחושה שחלמתי עליו. אני יודעת שהוא היה איתי.

תקופה ארוכה ניסיתי, ככל שיכולתי, לדחוף את החקירה למרות התחושה המתמדת שאני שוחה כנגד הזרם. שלחתי את החומר לטלוויזיה, ביקשתי שיבדקו אם אפשר לעשות עליו תוכנית מהסוג של 'בשידור חוקר'. לצערי הצעתי לא התקבלה. חזרתי ונתקלתי בבעיות שהוגדרו כבעיות של הפקה.

למרות שלא עברו הרבה שנים מאז היעלמו, נִראה לי שלאחרונה השתנתה האווירה בארץ, רמת המודעות עלתה וניתן לקרוא בעיתונים פרסומים העוסקים בדברים ״שמעבר״. עיתונים יומיים מקדישים לנושא מדורים ייחודיים במוספים של ימי שישי. אני בטוחה שהעלייה ברמת המודעות לנושאים הללו אינה מקרית. ייתכן שאם הפרשה הייתה מתרחשת היום, הייתה זוכה להתייחסות אחרת. אבל אז נתקלתי באטימות. טיפסתי על קירות חלקים. אולי זו הסיבה שהחלטתי דווקא עכשיו לפרסם את היומן הזה. לפרסם כמו שהוא.

בתקופה שהיה בא למרפאת החוץ של בית החולים לקבל טיפול, הרגשתי שיש בו משהו שונה. למרות הדעה של עמיתַיי, הייתי בטוחה שהוא לא היה סכיזופרני. כשמצבו החמיר והוא נאלץ להתאשפז במחלקה, אני עדיין חשדתי שיש כאן משהו שאנחנו לא מבינים.
לא פעם שאלתי את עצמי מה, מתוך הדברים שהוא מספר, אכן התרחש. כפסיכיאטרית לא יכולתי להרשות לעצמי לקבל את המציאות האיזוטרית, אליה סיפר שנקלע, כאמיתית. אלא שפחדתי. עמדתי בפני הבלתי נתפס ללא כלים להתמודד, להבין או להרגיש אותו, ובוודאי לא להטמיע אותו. אנחנו, אנשי המקצוע, יכולים להסתתר מאחורי הגדרות והבחנות שכלתניות, ואכן עושים זאת בהצלחה, אלא שהספק ממשיך לנקר. מה אם כל זה קרה לו באמת? במציאות המוזרה שאנו חיים אותה?

מתוקף מקצועי אני יודעת שכל אחד תופס את המציאות בצורה אחרת, ואף על-פי כן יש קונצנזוס מסוים בנוגע למה שנקרא ״נורמלי״. מעין שטחי חפיפה שרובנו מתקשרים אחד עם השני בהם. דב שדה התחיל כנִראה לחצות גבולות.

אני מוכרחה להתוודות, וידוי אישי. האיש פשוט ריתק אותי.
אני זו שביקשתי ממנו שיכתוב את הסיפור של אותם עשרה ימים שעברו עליו, ושהיוו נקודת מפנה ממנה והלאה הוא השתנה מקצה לקצה, עד שהיה צריך לעזוב את עבודתו ואת ביתו. אין לי ספק שהיעלמותו הייתה תולדה בלתי נמנעת של האירועים המוזרים שעבר. הוא הסכים בהתלהבות לרעיון שלי; הוא אמר שזה יהיה מעין שיחזור של יומן בו יתעד את אותם עשרה ימים ותקופה קצרה שנמשכה אחריהם.

סיפקתי לו כלי כתיבה והוא כתב כמו משוגע (עם כל האירוניה של הדימוי הזה). במשך שבועיים כתב יום ולילה. הוא לא פסח על כלום, לא סילף ולא הסתתר מאחורי חצאי עובדות. לפי דבריו ניסה כל הזמן להיצמד לאמת (למרות שבשלב מסוים תהה בעצמו מה משמעותה של האמת והאם יש לנו, כבני אדם, כלים חושיים לבדוק את מה שנקרא ״אמת״, ואולי ישנן מספר ״אמיתות״ שכל אחת עומדת בפני עצמה). פעם אמר לי שהאמת האבסולוטית נמצאת מחוץ לטווח תפיסתו של האדם, ותפקידה לתת כיוון, מעין מִגדלור; בעוד שהאמיתות האנושיות הן תמיד יחסיות, ומספרן לפחות כמספר בני האדם בזמן נתון.

ביומן זה הוא תיעד פרשייה נוספת שעבד עליה באותה תקופה, שעסקה באישה שהיה לה סכסוך עם המאהבת של בעלה. לפי דעתי לא היה לה ולמקרה שלו ולא כלום. אבל כשלקחתי על עצמי לפרסם את היומן בשלמותו, נמנעתי מלערוך או להוציא חלקים שנראו לי חורגים, ומאותה סיבה לא השמטתי קטעים שעסקו ביחסיו האינטימיים עם נשים, וליתר דיוק עם אישה אחת מסוימת.
כשנעלם, נותרתי בתחושה שהוא טרם כתב את הפרק האחרון שבו הייתה אמורה להינתן מעין 'סיסמה', ואנו נותרנו ללא מפתח להבנת הדברים.

לפני שנִקלע לאותה קלחת של עשרת הימים היה דב שדה אדם מן הישוב. נשוי, אב לשני ילדים שהגשים חלום של משפחות רבות וקנה בית במושב. חמש עשרה שנים עבר במשטרה כחוקר, ולאחר שפרש פתח משרד חקירות פרטי.

כשעבד במשטרה נזקפו לזכותו הצלחות לא מעטות בפענוח מעשי פשע שרובם היו מתוקשרים היטב. חבריו במשטרה סיפרו שהיה ידוע בעבודת הנמלים שלו, באינטואיציה ובהברקות רעיוניות שהיו מקדמות את החקירה, ובעיקר הצטיין בפתיחות מחשבתית. מעולם לא נתן לשיקולי יוקרה לעגל פינות, למרות הלחצים שהיה נתון בהם מכיוון הדרגים העליונים - וזה קרה לא פעם אחת. חוסר גיבוי זה גרם בסופו של דבר לפרישתו, והוא הקים משרד חקירות פרטי עם אחד מפִּיקודיו. רם בכר.

כשזיוה אשתו דיברה על פרידה ממנו, לא יכולתי להאשים אותה. בתקופה שהוא חשד בכל אחד מאיתנו שאנחנו ״מוחלפים״ כדבריו, הוא היה ממש בלתי נסבל. ברור היה שגם היא מאוד נפגעה.
היא ידעה שהוא כותב את היומן הזה וביקשה ממני שאתן לה לקרוא בו. לא הסכמתי, כמובן, כי הכול היה עדיין בשלבי התהוות. אבל החלטתי לשאול אותה אם הייתה מודעת לכך שדובי ידע על הרומן שהיה לה עם הפסיכולוג שלה, דר׳ אדוארד כרמי.

לא הייתי צריכה לספר לה שאת הדברים האלה קראתי ביומן שלו, ייתכן שפעלתי לא לגמרי כשורה (כשהבנתי עד כמה מעורבותי הנפשית הייתה גבוהה, פרשתי מהטיפול הצמוד בו והעברתי אותו לחבר טוב, דר׳ תדיר, אבל כמובן שעקבתי כל הזמן אחר מצבו וידעתי מה עובר עליו).

זיוה סיפרה לי שבשלב מסוים ידעה שהוא חושד בה, אבל גם היא הייתה במצוקה, כך אמרה. הוא התרחק מהבית והיא חיפשה תמיכה בחוץ. היו לה רגשות אשמה, כאילו הייתה עסוקה ברומן שלה ולא הייתה קשובה לראות מה קורה ולעזור לו. היא ניסתה להתקרב אליו שוב, אבל אחרי שהוא התחיל עם הפרנויות שלו והסיפור של ה״מוחלפים״ וה״אנרגיות המוזרות״ היא חזרה לאדוארד. היה ממש קשה לחיות איתו באותו בית. הוא השתולל כאילו נכנס בו שד. הוא דיבר בשפה משונה וכל דבר הכאיב לו. האור הכאיב לו, הצליל הכאיב לו, אסור היה לגעת בו. הוא לא סבל את הבגדים שלבש כי המגע איתם הכאיב לו. הוא התחיל להסתובב בבית עירום - גם ליד הילדים - וזה היה ממש מביך. לא הייתה ברירה אלא לאשפז אותו.

התפלאתי לראות עד כמה הוא זוכר את המאורעות, עד כדי שִחזור של דיאלוגים שלמים. הוא גם דאג להביא את הדברים ברצף סיפורי על-מנת ליצור אצל הקורא מתח. אבל לפעמים היה נתקף באי שקט שהתבטא במצבים ״הפסיכו–פיזיולוגיים״ שלו. אז הייתי מכניסה אותו למצב היפנוטי כדי לדובב אותו, או כדי שידבר בעצמו. לא תמיד זכר, לאחר שהתעורר, כל מה שעלה בהיפנוזה. פעמים רבות העדיף - מתוך בחירה - לשכוח את הדברים.

החומר מובא בפני הקוראים כפי שהוא. ללא שיפוט. למרות מקצועי אני נמנעת, במקרה שלו, מלקבוע אבחנות.
נקודת השיפוט שלי טובה בדיוק כמו שלכם.
בשלב מסוים מצאתי את עצמי נזקקת לעזרה. נתמכתי על-ידי אותו עמית שידע לנתב אותי, ותודות לו לא איבדתי גם אני כיוון. בהזדמנות זו אני מודה לך, דר׳ תדיר היקר.
מכאן ואילך יובאו הדברים כפי שרשם אותם דב שדה.
בברכה, דר׳ ר. ש.
מחלקה ד' בי״ח פסיכיאטרי מרכז הארץ

נ.ב. מסיבות מקצועיות אני מזדהה רק בראשי התיבות של שמי. שיניתי גם את שמותיהם של מספר אנשים שהוזכרו בספר, לאחר שביררתי שאין הם מעוניינים ששמם יפורסם. דב מכנה אותי בסיפורו ״ריני״. ובקיצור ״ני״, או ״דר׳ ני״.