תוך יומיים - מהירות-שיא במושגים של הפרקליטות - הוכן כתב-האישום נגד הרצל מרציאנו. המפכ"ל ביקש מפרקליט-המדינה לעשות את מה שצריך כדי שזה יקרה. לוח-זמנים מוקפד היה חיוני להצלחת התוכנית של המפכ"ל. בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים הועברה לשופט התורן. החלטה בעניין זה טרם ניתנה, אבל מבלי להמתין להחלטה, אף זאת שלא כמקובל, עמד להיפתח המשפט - ולכל היה ברור שהרשעתו של מרציאנו בהחזקת הכסף שאמור היה, על-פי הנטען, לשמש כתשלום בעד עסקת-סמים, עלולה לשים קץ לעלייתו המטאורית בעולם הפשע הבינלאומי, ולגרום להסתבכותו עם אנשים שלא עושים חשבון לאף אחד.
על-פי בקשתו של המפכ"ל, קבע נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב את המשפט בפניו של השופט רבינוביץ. המפכ"ל נסע לשם כך לתל אביב כדי להיפגש אישית, בהסכמת שר-המשפטים, עם הנשיא. הוא מעולם לא נהג כך בעבר -אולם נסיבות העניין והחשאיות שהתבקשה מכל המהלך חייבו אותו לנהוג כפי שהוא נהג.
אלי עזרא הגיע ללשכת הנשיא בלבוש אזרחי. איש מבאי בית המשפט לא זיהה אותו. הוא נכנס ללשכת הנשיא דרך הכניסה המיוחדת של השופטים.
לאחר שהעוזרים המשפטיים נתבקשו לעזוב את החדר עצום-הממדים, המפכ"ל הסביר לנשיא, שישב מאחורי שולחן-ענק, כיאה לאיש במעמדו, את החשד שנפל על השופט ירוחם רבינוביץ - ואת המהלך שתכליתו לנסות ולברר כיצד ינהג עבריין רב-מעללים מסוגו של מרציאנו בנסיבות שנוצרו. הנשיא, למען האמת, לא כל-כך אהב את מה שסיפר לו המפכ"ל. הוא ראה בעצם המעצר של מרציאנו פגיעה בשלטון-החוק. הוא גם לא אהב את העובדה שמערכת-המשפט מגויסת באופן כה לא-ראוי, באמצעות משפט-סרק, למעשה, כדי לנסות ולראות אם השופט רבינוביץ ייכנע ללחצים שיופעלו עליו בעקבות הסתבכותה של בתו.
רק שיחת-טלפון של שר-המשפטים שכנעה לבסוף את הנשיא של בית -המשפט המחוזי בתל אביב לעשות, באי-רצון בולט, את מה שביקש ממנו המפכ"ל.
הנשיא זכר שבתום השנה מסתיימת הקדנציה שלו כנשיא וכי אם היא לא תוארך יהיה עליו לפרוש לגמלאות. רק בכוחו של שר- המשפטים, בהיותו יושב-ראש הוועדה למינוי שופטים, לעשות להארכת הקדנציה למשך פרק זמן נוסף. הנשיא מאוד רצה בכך - ולכן היה ברור לו, שכדאי לו להיעתר להפצרות שר-המשפטים וכי זה לא הזמן להילחם על עקרונות ערטילאיים כשהמשך הקדנציה שלו נמצאת בידיו.
כמו בכל מקום אחר, גם בצמרת עולם-המשפט האינטרס האישי גובר אצל כל אחד. קצת לחץ, אפילו לא מפורש, משתמע, עדין, והכול בא על מקומו בשלום.
שר-המשפטים לא היה צריך אפילו לרמוז לנשיא את מה שהוא ממילא ידע; שהמשך הקדנציה שלו נתון בידיו.
מועד המשפט נקבע בתיאום עם לוח-הטיסות של רותי, שאותו לא התקשה המפכ"ל לברר באמצעות חברת התעופה, באופן שהלחץ על השופט רבינוביץ יהיה מוחשי - ומיידי.
לאחר צאתו של המפכ"ל מלשכתו, צלצל הנשיא לאשתו. הוא הרגיש כל-כך רע עם מה שקרה זה עתה, עד שהוא לא יכול היה להתאפק והחליט לפרוק את תסכולו בפני מי שמלווה אותו עשרות שנים.
הנשיא ידע שאשתו תגבה את החלטתו. אבל זה לא ניחם אותו.
הוא מעל בשבועתו לכבד את חוקתה של מדינת-ישראל - והוא ידע שאין למעשים כאלה מחילה.
