מי פילל מה שכל העולם מילל

פרשנותי הדרשנית לפסוק "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית כ"א,י"ב), היא, שאדם רגיש נדרש לשמוע מה בליבה של אישה מנימת קולה. נימת קול היא שפה. אין אישית ממנה. יש לה דקדוק שאותיותיו ומילותיו ומשפטיו מוצנע מאחורי פרגודים סמויים ומתגלה לחכמי לב.

מכיוון שמבחינתי ימי השבעה תמו, כי למעלה משבוע מספידים את פרס ז"ל בכל ערוץ תקשורת אפשרי, אזי ארשה לעצמי להוסיף עוד דבר מה:

יעקובסון עונה למאמרו של עבד עזב תוך שהוא מתייחס לשאלת "המדינה היהודית". בהקשר ללגיטימציה שלה הוא מסביר ש"זכותם של עמים להגדרה עצמית היא זכות אוניברסאלית שחלה גם על עמים שלא נבחרו כלל, או שנבחרו בטעות", טענה הנשמעת (הגם שנינותה) כטענה בנאלית ומובנית מאליה. מהי המדינה אם לא המסגרת הפוליטית להוויה הלאומית? וכאן עובר יעקובסון למקרה של ישראל ומעיר ש"כאשר הקהילה הבינלאומית הכירה בקיומם של שני העמים בארץ שבן הים והירדן ובזכות של שניהם לעצמאות לאומית, היא כינתה את שתי מדינות הלאום שהיו אמורות לקום בעקבות החלוקה "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית". זהו הפירוש הסביר והמוסמך ביותר למונח "מדינה יהודית". אולם טיעון זה משטיח את מורכבות המציאות. ראשית, על-פי תוכנית החלוקה ההרכב הדמוגרפי של ה"מדינה היהודית" כלל 45% ערבים. זוהי מדינה דו לאומית מעצם מהותה. שנית, הישוב בארץ כינה את עצמו לשם התבדלותו מיהודי התפוצות - "הישוב העברי". הוא היה עובר למדינה העברית, שלכאורה קמה בשנת 1948 אבל מהר מאוד התברר כמדינה אתנוקרטית יהודית. כיום ברור שהישראליות היא סוג של יהודיות, פועל יוצא של מרכזיות האתניות היהודית. לעומת זאת, אם היה מתחולל שינוי פרדיגמטי בתודעה הקולקטיבית והאזרחים היו מגדירים את עצמם כאזרחים של הלאום הישראלי, כשהישראליות הנה לאומיות פתוחה לכלל האזרחים, הרי אז הייתה ישראל מדינת לאום אזרחי כמקובל במערב.

הם לא מודאגים מהכיבוש הרוסי של חצי האי קרים. הם לא מודאגים מהרקטות ומפצצות האטום של קוריאה הצפונית. הם לא מודאגים מהרג הכורדים על-ידי הטורקים ומהפלישה לסוריה. הם לא מודאגים מחצי מיליון הרוגים סורים על-ידי משטרו של אסד. הם לא מודאגים מעשרות הרוגים במסגד בפקיסטן על-ידי הטליבאן. הם לא מודאגים מ-29 פצועים בניו-יורק. הם לא מודאגים מרצח 90 צרפתים על-ידי המשאית של המוסלמי בטיילת בעיר ניס. הם לא מודאגים מרצח 130 צופים בתיאטרון בטקלאן בפריס. הם לא מודאגים מהטרור המוסלמי בלוב, בסומליה, בסודן. הם לא מודאגים מחמישה מיליון פליטים סורים שברחו מארצם. הם לא מודאגים מפיגועי הטרור ברחבי ארה"ב. הם שכחו כבר את פיגוע הטרור המוסלמי שרצח 3,000 אמריקנים במגדלי התאומים בניו-יורק. הם לא מודאגים מהפיגועים של הטרור המוסלמי בבריסל, בנורמנדי, בגרמניה הם לא מודאגים מהרג 17 חיילים הודים בקשמיר. הם לא מודאגים מזוועות הרצח והברבריות של הג'יהאד המוסלמי נגד הווזירים. הם לא מודאגים ממאות ההרוגים במסגדים ובשווקים בעירק. הם לא מודאגים ממיליוני הפליטים הבורחים לאירופה מהטרור המוסלמי.

ברוב מיקרי ה"הפשיעה הלבנה" דהיינו, שחיתות, מעילה, הפרת אמונים, נוכלות ושוחד, ישנה נטייה מוזרה ביותר של השופטים לחסות את שמם של החשודים לפי דרישת עורכי דינם. מישהו אמר לי שעלי לזכור שכל השופטים היו פעם עורכי-דין והם עושים טובה "לקולגות לשעבר"... מעניין שזכות הציבור למידע מי הם הפושעים שבתוכו נשללת למען "שמו הטוב של החשוד...", או "למען משפחתו וילדיו"... או מפני "שזה יפריע לחקירה...", או "למען שעסקו או מניותיו לא יפגעו"...