בן-גוריון למד מעט מדי ומאוחר מדי

במהלך הקמת הגדוד, הגיעו לאלכסנדריה דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, מנהיגי מפלגת "פועלי ציון". בניגוד לז'בוטינסקי ולטרומפלדור, הם דווקא האמינו בעתידה של האימפריה הטורקית, והאמינו שניתן לפתח תחת שלטונה יישוב יהודי, בשיטת הציונות המעשית, שמנהיגיה עמדו אז בראש ההסתדרות הציונית. לאחר פרוץ המלחמה היו השניים חברים במיליציה ירושלמית, שביקשה לפעול על-פי הנחיות השלטונות הטורקיים. מהלכים אלה לא עזרו, והם גורשו מארץ-ישראל כמנהיגים של מפלגה ציונית.¹ השניים התאמצו לשכנע את טרומפלדור לחזור בו מיוזמתו להקמת הגדוד, בטענה שהגדוד מסכן את היישוב היהודי בארץ-ישראל. "בארץ יש רבבות יהודים, ודבר זה עלול להביא לידי חורבן היישוב. טרומפלדור לא קיבל את דעתנו", כתב בן-גוריון.² לא רק את טרומפלדור ניסה בן-גוריון לייאש, אלא בהגיעו זמן קצר אחרי זה לארה"ב, הוא פגש שם את חברו של ז'בוטינסקי, פנחס רוטנברג (ראה להלן), שהגיע לארה"ב בתיאום עם ז'בוטינסקי, כדי לגייס יהודים לגדוד עברי. אותו הצליח בן-גוריון להכשיל. יחד עם בן-צבי פעל בן-גוריון להקים בארה"ב את תנועת "החלוץ", שחבריה יעלו אחרי המלחמה לארץ ישראל. הוא הסביר שהמולדת לא תיבנה במלחמה ולא בדיפלומטיה, גם לא בוועידות, כי אם ביגיע כפיו של העם. "זכויות מדיניות וערובות משפטיות הן תוצאה מן הכיבוש המעשי האמתי", כתב אז. לדבריו, גם אם נקטה טורקיה בעבר קו של הגבלות ואפליות ביחס לציונות, הרי אם תצא בצד המנצח במלחמה, עתיד אופיו של המשטר בטורקיה להשתנות לטובה, מבחינתה של הציונות.³

אחרי המלחמה תירץ בן-גוריון את מחדליו במכתב לאביו: "כשבאתי לאמריקה ראיתי שעוד לא הגיעה השעה לגדוד. אומנם בבואנו למצרים מצאנו כבר גדוד עברי הולך ומסתדר על-ידי טרומפלדור, להילחם בטורקיה. אולם באותה השעה ראיתי שהדבר אינו בעתו. אנגליה לא הייתה מוכנה לשלוח מחנה לפרונט [לחזית] הארץ-ישראלי, והשתתפות גדוד עברי מארץ-ישראל בחזית אחרת, הייתה יכולה רק לסכן את קיומו של היישוב היהודי, מבלי כל סיפוק לאומי".⁴

פרשת גדוד מובילי הפרדות מלמדת שאחרי למעלה מחמש עשרה שנים, ז'בוטינסקי עדיין לא עיכל את מלוא משמעותה של תורת המהפכה העברית, שספג ממרקו ברוך, בשיחותיהם ברחובות ברן ורומא. שבע עשרה שנים לפני כן ניסה ברוך לגייס במצרים גדוד עברי להילחם בטורקיה לצד יוון, מבלי שהיה סיכוי כי השתתפות במלחמה זאת כשלעצמה, תעניק ליהודים את ארץ ישראל. משנכשל לגייס גדוד, התנדב לבדו ולחם בגבורה בטורקים. הרצל התייחס ליוזמה של ברוך כמו שבן-גוריון התייחס ליוזמה של טרומפלדור: כמסכנת את היישוב היהודי בארץ ישראל. כך התייחסו המתייוונים למרד החשמונאים נגד האימפריה הסלווקית.

טרומפלדור הוא ממשיכו של ברוך במהפכה העברית ואולי נכון יותר – ממשיכו של בר כוכבא מבלי שגלותיות בן זכאי השפיעה עליו. הוא היה העברי האידאלי ברוחם של אברהם אבינו ומשה רבנו. אלמלא נפל בתל-חי אחרי חמש שנים, אפשר שהיה משלים את המהפכה העברית ומעניק לתנועה הציונית, לישוב היהודי ולמדינת ישראל, תורת ביטחון בלתי גלותית.

ז'בוטינסקי העריץ את טרומפלדור. התעלמותו עד שנתיים לפני מותו ממרקו ברוך, שכרוב המנהיגים הציוניים גם הוא לא קבע עמדה חד-משמעית לגבי אישיותו וגם שעד המפגש עם טרומפלדור באלכסנדריה הוא לא הבין לעומק את משמעותה של המהפכה העברית ואת הוויית הצבא והמלחמה. חוויית אלכסנדריה והשגיאות שעשה שם גיבשו את אישיותו האסטרטגית. אך טבעי שז'בוטינסקי ביקש להשלים את מפעלו של טרומפלדור בהקמת "בית"ר – ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור", המאחדת גם את מורשת טרומפלדור וגם את מורשתה של עיר-המצודה ביתר, המסמלת גבורה עברית בימי מרד בר-כוכבא.

לעומת ז'בוטינסקי, בן-גוריון לא רק שלא הודה בטעותו עד סוף המלחמה, כפי שמוכיח מכתבו לאביו, וממילא לא למד ממנה דבר, אלא רק באחרית ימיו הודה במקצת, ואמר לכותב הביוגרפיה שלו מיכאל בר-זוהר: "אולי טעיתי בהערכתי. אך לו היה גלגל-ההיסטוריה חוזר, הייתי שוב נוקט אותה עמדה. על יהודי הארץ היה להישאר בה בכל מחיר".⁵ אחרי המלחמה הפך בן-גוריון לציוני סינטטי, נוסח ויצמן, ששילב ציונות מעשית ומדינית. את הציונות הביטחונית הוא הזניח כי לא היו לו מורים כמרקו ברוך וכיוסף טרומפלדור, ומז'בוטינסקי הוא התרחק בגלל חששו שיאפיל עליו בדרך לצמרת הפוליטית. רק כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת העצמאות הוא החל לטפל בנושאי ביטחון באופן מקצועי. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, כפי שהוכיחו אירועי המלחמה. המחיר בכל התחומים היה כבד מאוד. הכתובת על הקיר נרשמה כבר במלחמת העולם הראשונה.

בשבוע הבא: זאב ז'בוטינסקי נפגש עם פנחס רוטנברג באיטליה; ניסיון להקים גדוד יהודי בצבא האיטלקי; ז'בוטינסקי מנבא את חלוקת האימפריה האות'מנית אחרי המלחמה ונבואתו מתממשת במלואה; בן-גוריון וחבריו מהנדסים את התודעה בישוב ובמדינה להשכיח את תרומתו של ז'בוטינסקי.

1. ספר תולדות ההגנה, א', מערכות, 1964, עמ' 336.
2. דוד בן-גוריון, זכרונות א', עם עובד, 1971, עמ' 75.
3. דוד בן-גוריון, "לקראת העתיד", 5 במאי 1915; "ממעמד לעם", עיינות, תשט"ו, שמואל כץ, שם, עמ' 114.
4. דוד בן-גוריון, זכרונות, שם, עמ' 159.
5. מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, א', עם עובד, 1975, עמ' 100.