"בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי" - פתח ואמר דוד בן-גוריון לפני 72 שנים פחות שלושה ימים. אותו דוד בן-גוריון, שכאשר נשאל שנה לפני כן בוועדת האו"ם מהו ה"קושאן" - תעודת הבעלות - של העם היהודי על ארץ ישראל, הניף בתגובה את התנ"ך.

השבוע, שלושה ימים לאחר שנציין מלאת 72 שנים להכרזת העצמאות, נקרא בתורה את פרשות "אחרי מות" ו"קדושים". בין היתר נאמר בהן: "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה, תועבה היא" (ויקרא י"ח, כ"ב), משום שאם תעברו על חוקי העריות וההגבלות המיניות - "תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה" (שם, כ"ח). העונש ההלכתי על יחסי מין הומוסקסואליים הוא ברור ביותר וחמור ביותר: "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה - תועבה עשו שניהם, מות יומתו, דמיהם בם" (ויקרא כ', י"ג). ושוב חוזרת האזהרה מפני "ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (שם, כ"ב).

ציווי זה הוא חלק בלתי נפרד מן התנ"ך. אותו תנ"ך שמחבריה החילוניים של מגילת העצמאות, שהתנגדו בתוקף לכל אזכור של אלוקים בה, מצאו לנכון לפתוח אותה באזכורו. אותו תנ"ך, המוזכר כאחת מאבני היסוד למדינה ישראל - במגילה בה נאמר שהיא תהיה מדינה יהודית, ולא נזכר אפילו פעם אחת הביטוי "מדינה דמוקרטית", אם כי ברור לכל שישראל הייתה, הווה ותהיה דמוקרטית למופת.

כעת בא בית המשפט העליון ואומר כי התבטאויות של רב המביע דעה תורנית והלכתית נגד ההומוסקסואלים, הן "צורמות, בוטות ועולבות בציבור שלם"; "ראויות לביקורת, ואף לביקורת נוקבת"; וזכייתו בפרס ישראל לתרבות תורנית "אין היא חסינה מפני ביקורת ציבורית". וזה לא הכל, מפיה של השופטת ענת ברון:

"בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, נכון לעת הזו השיח בדבר עצם הלגיטימיות של קהילת הלהט"ב עודנו קיים ונוכח בחברה הישראלית; ויש מי שסבורים עדיין, חרף כברת הדרך שנעשתה בנושא, כי ההלכה היהודית אינה מאפשרת הכרה בזכותם של חברי הקהילה לכבוד ולשוויון. ואולם בחברה דמוקרטית לא ניתן להכריע את המאבק על שוויון זכויות בדרך של השתקה ושל 'סתימת פיות' המתנגדים לכך... במקרה שלפנינו, מתן משקל להתבטאויותיו של הרב אריאל בגנות קהילת הלהט"ב, במסגרת ההחלטה להעניק לו את פרס ישראל בתחום הספרות התורנית, אינו אלא מעשה של השתקה. הפרס לא ניתן לרב אריאל בשל התבטאויותיו הפוגעניות אלא בשל הישגיו המקצועיים הראויים לציון, ובוודאי שאינו נותן גושפנקא להתבטאויות אלה".

מה נאמר כאן - בהסכמת הנשיאה אסתר חיות והשופט עופר גרוסקופף? נאמר כאן, שהדעה התורנית-הלכתית המתנגדת בנחרצות ליחסים הומוסקסואליים, היא צורמת, בוטה, עולבת ופוגענית; ראויה לביקורת נוקבת; אך מה לעשות והיא מוגנת בידי חופש הביטוי. מה נאמר כאן? שאם הרב אריאל היה כותב את הדברים בחיבוריו התורניים, ייתכן שהיה מקום לשלול ממנו את פרס ישראל בשל כך. שאם רב בישראל היה מביע בכתב, ולא רק בעל-פה, את העמדה שמביע התנ"ך - עליו כאמור התבססו מקימי המדינה - ייתכן שהפרס החשוב ביותר של אותה מדינה היה נשלל ממנו.

מבחינה זו, פסק דינו של בג"ץ הוא חמור ביותר - למרות שבסופו של יום, וכמעט כמי שכפאו שד, בית המשפט לא מנע מהרב אריאל את הפרס ולא הורה לדון מחדש בהענקתו. בג"ץ בא ואומר: רבני ישראל, היזהרו והישמרו. אל תעזו להביע את דעתכם הדתית, אם זו אינה עולה בקנה אחד עם הדעה הליברלית או עם דעת הרוב. מדינה יהודית? אולי, בתנאי שלא מבליטים את זה יותר מדי. מדינה יהודית ודמוקרטית? כן, אך הדמוקרטית היא הגוברת: מותר לכם להביע דעת מיעוט דתית, אבל לא משום שהיא יהודית אלא משום שהיא זכות דמוקרטית של חופש הביטוי.

בג"ץ מעניק רוח גבית לליברליזם המזויף שהשתלט על השיח הציבורי בישראל: ליברליזם בו מותר להגיד הכל - בתנאי שזו דעה ליברלית. ליברליזם המכיר בזכויות המיעוט - בתנאי שזהו מיעוט השייך לשורותיו (למשל להט"בים) ומנסה לדכא אותו אם אינו מזדהה עימו (למשל רבנים). בג"ץ אומר במפורש, כי דעה נגד ההומוסקסואלים חורגת מן הקונצנזוס ויש להצטער עליה. בג"ץ אומר במפורש, כי מי שסבורים שההלכה היהודית אינה מכירה בשוויון ללהט"בים - הרי שהם פוגעניים.

גם מבחינה משפטית, פסק הדין הזה בעייתי ביותר. בית המשפט העליון מופקד על אכיפת החוק, לא על הכוונת המוסר ולא על ניהול הדיון הציבורי. ברגע בו אין עילה משפטית להתערב בהענקת הפרס - זה כל מה שהיה עליו לומר. מתן הציונים להתבטאויות של הרב אריאל והקריאה הברורה למתוח ביקורת ציבורית על הענקת הפרס - זוהי חריגה בוטה מגדרי סמכויותיו של בג"ץ, ומתן ראיה נוספת למי שסבור שהגיע הזמן להחזירו לגבולות מקומו ותפקידו. בזמנו נמתחה ביקורת על מנהגם של היועצים המשפטיים לממשלה לפרסם "דוח ציבורי" ובו ביקורת מוסרית-ערכית על מעשיהם של אישי ציבור; זה בדיוק מה שבג"ץ עושה כאן.

פסק הדין הזה, למרות שהוא טוען שיש להימנע מסתימת פיות, עושה בדיוק את זה. ברון, חיות וגרוסקופף מלבינים ברבים את פניו של רב ישיש, חתן פרס ישראל ועתיר זכויות - משום שדעותיו (ושוב: ההלכתיות-תורניות!) אינן נראות להם. הם מזמינים את הציבור לעשות כמותם, למרות שברור להם שמדובר בנושא המצוי במחלוקת, ובכך נכנסים עמוק-עמוק לדיון מוסרי-ערכי שאיננו מתפקידם. אתם רוצים להתבטא בנושא? בבקשה, תתפטרו מן השיפוט ואז תוכלו לומר כל מה שאתם רוצים. כל עוד אתם עוטים גלימות ויושבים על הדוכן - אסור לכם לעשות זאת.

זאת ועוד: פסק הדין הזה פותח פתח לנסות ולמנוע מרבנים להביע דעות אחרות, או לכל הפחות להשתלח בהם בשל דעות כאלו. הנה רשימה חלקית של דברים שמעתה יסבכו רב שיאמר אותם: מחללי שבת חייבים מיתה לפי ההלכה; ההלכה אוסרת מכירת קרקעות לגויים בארץ ישראל; אכילת חמץ בפסח היא עבירה הלכתית שעונשה מיתה; אישה בזמן המחזור היא טמאה; רוצח במזיד חייב מוות; ירושלים היא עיר קדושה ליהודים.

מעניין מה יאמר בג"ץ, אם רבנים יצביעו על חוקים וערכים בהם התורה בפרט והתנ"ך בכלל מתקדמים בהרבה מאשר המשפט המודרני. למשל: מתן צדקה הוא חיוב שניתן לכפות את קיומו; עובד שכיר זכאי לתנאי מחיה טובים משל מעסיקו ולמענק פרישה ללא תנאי; הסגת גבול היא שפל המדרגה; הקנס על גניבה יכול להגיע לפי חמישה משווי הרכוש הגנוב; וכמובן, "ואהבת לרעך כמוך". אני משער שלדברים הללו לא תהיה התנגדות, משום שבעיני השופטים הנכבדים - הם ראויים לשבח. כי לפי פסק הדין מהיום, כך בג"ץ רוצה את הרבנים: רבני מחמד, שאינם אומרים מה ההלכה אלא את מה שנעים לשופטים לשמוע.

מצטער, כבודכם, זה לא יקרה. התורה הייתה פה לפניכם ותהיה פה אחריכם. בלי להיכנס לשאלה האם וכיצד יש להתאים את ההלכה למציאות המודרנית, היא אינה זקוקה לאישור שלכם. משה רבינו, ר' יהודה הנשיא, רב ושמואל, הרמב"ם, ר' יוסף קארו - אלו הם מניחי היסוד לזכות קיומנו כאן. לא אהרן ברק, לא דורית ביניש ולא אסתר חיות. התנ"ך, ולא בית המשפט העליון, הוא שפותח את מגילת העצמאות. כי הוא, ולא פסקי בג"ץ, "ספר הספרים הנצחי".