המשטר האירני לחוץ ומגביר את הדיכוי

במקביל החריפו שלטונות אירן את המערכה לאכיפת קוד הלבוש האיסלאמי, ובמיוחד כפיית הרעלה (חג'אב). בראשית יולי הצהיר הנשיא אבראהים ראיסי, כי העדר ציות לחוקי הלבוש מהווה "קידום מאורגן של שחיתות מוסרית בחברה האיסלאמית" ודרש מכל המוסדות הממשלתיים לאכוף בתוקף חוקים אלה. בכך ביטא ראיסי עמדה מנוגדת לזו של הנשיא הקודם, חסן רוחאני, שהביע תמיכה בצמצום אכיפת קוד הלבוש האיסלאמי, אף כי לא הצליח לחולל שינוי מעשי במדיניות המשטר לנוכח התנגדות הממסד הדתי-שמרני.

במסגרת הגברת האכיפה, שלח סגן התובע הכללי בעיר משהד מכתב למושל המחוז ובו דרישה למנוע מנשים שאינן מקפידות על לבוש הרעלה, את השימוש בתחבורה ציבורית ובשירותים במשרדי הממשלה והבנקים בעיר. כמו-כן, הגבירו "משמרות הצניעות" את אכיפת קוד הלבוש האיסלאמי במרכזים רפואיים ברחבי העיר. בנוסף על כך הוציא בנק מלת, אחד הבנקים הגדולים באירן, צו האוסר על עובדות הבנק לנעול נעלי עקב גבוה וללבוש גרביונים וכן אוסר על מנהלים להעסיק נשים כעוזרות מנהלתיות.

האכיפה האיסלאמית נחשבת אומנם לעניין שגרתי באירן, במיוחד לקראת עונת הקיץ. עם זאת, הגברת אכיפת קוד הלבוש מבטאת בראש ובראשונה הכרה של הממסד השמרני בהתרופפות ההקפדה בעניין זה מצד האזרחים, במיוחד בקרב הדור הצעיר, וזאת כחלק מתהליכי החילון המואצים בחברה האירנית. בסוף יוני נעצרו בעיר שיראז שבדרום אירן כמה ממארגניו של מפגש צעירים וצעירות, שתועדו בסרטון שהפך ויראלי כשהם מתאספים וגולשים על סקייטבורדים ללא הקפדה מינימלית על קוד הלבוש האיסלאמי.

כפיית הרעלה נתפסת על-ידי חלק מהציבור האירני כביטוי לדיכוי הנשים על-ידי המשטר האיסלאמי ומעוררת התנגדות מאז המהפכה האיסלאמית. בעשור האחרון גברה המחאה בסוגיה זו והיא הגיעה לשיאה בראשית 2018, כאשר עשרות נשים יצאו לרחובות במספר ערים מרכזיות, במיוחד בטהרן והסירו את כיסויי הראש שלהן בהתרסה נגד כפיית הרעלה.

בתגובה לאכיפה הגוברת בשבועות האחרונים, קראו פעילים אזרחיים לנשים לצאת ללא רעלה לרחובות ב-12 ביולי, שהוכרז על-ידי השלטונות כ"יום הרעלה והצניעות". מדיווחים ברשתות החברתיות עולה, כי כמה עשרות נשים נענו לקריאה זו. יום קודם לכן עצרו השלטונות כמה פעילות בארגון "אימהות למען צדק", ככל הנראה על-רקע כוונתן להשתתף במחאה נגד הרעלה. ארגון זה מורכב בעיקר מאימהות, שילדיהן נהרגו בעימותים עם כוחות הביטחון במהלך מהומות הדלק בנובמבר 2019.

ברקע להגברת הדיכוי ניתן לציין שלוש התפתחויות מרכזיות. ראשית, התגברות המחאה העממית בחודשים האחרונים, בעיקר על-רקע המשבר הכלכלי המחריף. במאי השנה פרצו במספר אזורים הפגנות במחאה על עלייה במחירי קמח, שמן, ביצים, עוף ומוצרי חלב, בשיעור חד של עשרות עד מאות אחוזים, בעקבות החלטת הממשלה לבטל את שער החליפין הרשמי המיועד לייבוא מוצרי מזון בסיסיים ותרופות. בסוף מאי פרצו הפגנות בכמה ערים בדרום-מערב המדינה בעקבות קריסת הבניין באבאדאן.

הקפאון המתמשך בשיחות הגרעין והסיכויים הפוחתים להסרת הסנקציות תורמים אף הם לתחושת הייאוש הגוברת ביחס לעתיד בקרב הציבור. התרחשויות אלה אינן נעלמות מעיניה של ההנהגה האירנית. בנאומיו האחרונים הזהיר חמנאי מפני האפשרות שהשלטון באירן ישוב לידי "הריאקציונרים" תומכי המערב, כפי שהיה לפני המהפכה האיסלאמית, וקרא להגביר את האכיפה נגד מתנגדי המשטר ולהטיל מגבלות נוספות על האינטרנט והרשתות החברתיות.

שנית, החרפת המחלוקות הפנימיות בתוך המחנה השמרני והביקורת הגוברת על ראיסי גם בקרב פוליטיקאים, אמצעי תקשורת ואנשי דת שמרנים. ביקורת זו משקפת מורת רוח גוברת מהתנהלותו, במיוחד בענייני כלכלה, ומכישלונו בטיפול במשבר הכלכלי החריף. חילוקי הדעות הפנימיים עשויים לעודד את השמרנים השולטים במוקדי הכוח המרכזיים, לרבות מנגנוני הביטחון ואכיפת החוק, לשוב ולהפנות את מאמצי הדיכוי לעבר יריביהם הפוליטיים המסורתיים במחנה הרפורמיסטי.

שלישית, חילופי הגברי האחרונים בצמרת הממסד המודיעיני, ובמרכזם העברתו מתפקידו של ראש ארגון המודיעין של משמרות המהפכה, חוסיין טאא'ב, על-רקע שורת הכישלונות במערכה החשאית בין אירן וישראל. הגברת הדיכוי הפוליטי והאזרחי עשויה לשקף חשש מצד המשטר, לפיו השינויים האחרונים בצמרת הממסד הביטחוני-מודיעיני ייתפסו כביטוי לחולשתו בקרב הציבור. בדיכוי הגובר ניתן לראות מסר מצד המשטר למתנגדיו, ולפיו יכולתו להתמודד עם אתגרי הפנים לא נפגעה.

בסיכומו של דבר, גל הדיכוי הנוכחי משקף את כישלון השלטונות לספק מענה לדרישות האזרחים ולתחושת הייאוש והתסכול הגוברת בקרב הציבור. בנוסף על כך, הוא מספק עדות נוספת לאוטוקרטיזציה הגוברת של המשטר, במיוחד מאז השתלטות השמרנים על כל מוקדי הכוח המרכזיים במדינה בעקבות בחירתו של ראיסי ביוני 2021. בהעדר פתרונות לבעיות היסוד בפניהן ניצבת הרפובליקה האיסלאמית, מחריף המשטר את צעדי הדיכוי הפוליטי והאזרחי במסגרת מאמציו לנטרל סיכונים אפשריים על יציבותו. אף כי בטווח הקצר עשויים צעדים אלה לסייע לשלטונות בהתמודדות עם אתגרי הפנים, הרי שלאורך זמן יש בהם כדי להחריף אף יותר את הפער בין המשטר לאזרחים ולחזק מגמות של הקצנה בקרב הציבור.