נתניהו מצא את האחראים לאסון מירון: בג"ץ והיועצים המשפטיים

1. למעלה משנתיים אחרי אסון מירון ואחרי קרוב לשנתיים של עבודת ועדת החקירה הממלכתית, נמצאו סוף-סוף האחראים לאסון. אם נזקק את דבריה של עו"ד רינה מיוחס, באת-כוחו של בנימין נתניהו (והיא אמרה זאת כמעט במפורש), אלו הם שופטי בית המשפט העליון והיועצים המשפטיים. למה? כי הם לא אפשרו לממשלת נתניהו להפקיע את ההר ולהעבירו לניהול המדינה כפי שרצו, מה שאולי היה מונע את האסון.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא אחראי. השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, לא אחראי. מפכ"ל המשטרה, קובי שבתאי, לא אחראי. מפקד מחוז צפון, שמעון לביא, לא אחראי. גם לא הקצינים הזוטרים יותר וגם לא ראשי הרשויות המקומיות וגם לא המהנדסים וגם לא מומחי הבטיחות וגם לא חברי ועדת החמישה וגם לא העבריינים שפלשו להר וגם לא העסקנים שנתנו להם גיבוי. מי כן? השופטים שהמליצו ללכת על מתווה פשרה במקום הפקעה, והיועצים המשפטיים שהחליטו על דעת עצמם ובכלל לא שאלו את השרים.

2. זהו פתרון קסם מבחינת נתניהו. הוא כמובן לא יטול את האחריות על עצמו. הוא לא יטיל אותה על נאמנו אוחנה, כיום יו"ר הכנסת. מיוחס גם הצהירה בשמו שהוא לא מבקש להטיל את האחריות על הש"ג. ואם האחריות תוטל של שבתאי ובכירי המשטרה, תעלה השאלה לגבי מי שמינו אותם - וזה כולל את נתניהו ואוחנה.

במקום זה, האחריות תוטל על מי שכלל לא מעידים ולא נחקרים ולא יכולים להגיב: שופטי בית המשפט העליון, האויב מספר אחת של ממשלת נתניהו הנוכחית. הם אמורים היו לפעול טוב יותר מכל הבכירים, בדרג הפוליטי ובדרג המבצעי, שידעו שההר הוא סכנת חיים ושמדי שנה ההילולה מסתיימת בנס ללא נפגעים בנפש; אותם בכירים אשר ידעו ולא עשו דבר. הם אמורים היו לכפות פתרון (הפקעה) במקום רגיש ושנוי במחלוקת מבחינה פוליטית, ציבורית ודתית (ואז כמובן היו אומרים שבג"ץ נדחף).

במקום זה, האחריות תוטל גם על היועצים המשפטיים, האויב מספר שתיים של ממשלת נתניהו הנוכחית. מיוחס הפריחה לחלל האוויר את הטענה האהובה ביותר על הימין - היועצים מנהלים את העסק ומחליטים על דעת עצמם - בלי להציג שמץ של ראיה לכך. המשנה לשעבר ליועץ המשפטי, ארז קמיניץ, השיב שהוא ועמיתיו פעלו מול הפקידים הבכירים שייצגו את הדרג המדיני. מיוחס לא הציגה שום ראיה הפוכה.

חבר הוועדה שלמה ינאי הזכיר עדויות, לפיהן משה כחלון ויצחק כהן - אז שר האוצר (החתום על הפקעת ההר) וסגנו - העבירו מסרים שמוטב לנטוש את רעיון ההפקעה, שהיה מאוד בלתי אהוד על בעלי העניין שבחשו בהר. ואנחנו נוסיף: אין ספק שהפוליטיקאים, ודאי החרדים, ידעו היטב מה קורה. לכן, העובדות וההיגיון מחייבים שהדרג הפוליטי היה מעורב עמוק ברעיון ההפקעה ובהשעייתו. אבל כמו תמיד אצל נתניהו, הוא לא נותן לזה להפריע לו.

3. מיוחס ניצלה את העדויות היום (23.5.23), במיוחד את זו של אביחי מנדלבליט, בצורה שנראתה קצת כמו פזילה לתיק הפלילי של נתניהו והרבה כמו נקמנות. בעדותו של קמיניץ היא יצאה למסע דיג ושאלה האם הוא לא שוחח על הנושא עם פרקליט המדינה דאז, שי ניצן, אחת המטרות המועדפות ביותר על נתניהו ואנשיו (ראו הניסיון להשתלט על הספרייה הלאומית כדי להדיחו מתפקיד הרקטור שלה). לאכזבתה, קמיניץ ענה בשלילה - ואין לה שום ראיה הפוכה, כי היא נטשה מיד את הנושא.

את מנדלבליט חקרה מיוחס בתוקפנות רבה ובעניינים שקשה להבין כיצד הם רלוונטיים לחקירה בכלל ולאזהרה לנתניהו בפרט. היא ביקשה להראות שהוא היה בניגוד עניינים בשל ידידותו עם הרב שמואל רבינוביץ, רב המקומות הקדושים ויו"ר ועדת החמישה. הקשר לתיק 1000 ובמידה מסוימת לתיק 4000 היה כמעט מוצהר: מיוחס שאלה האם מנדלבליט מחיל על עצמו את כללי הסדר ניגוד העניינים שקבע לנתניהו, והוא השיב בחיוב. במבט מן הצד, לא ברור מדוע יו"ר הוועדה, דבורה ברלינר, אפשרה את החקירה הזאת.

מיוחס הוציאה ממנדלבליט עוד אמירה שעשויה לסייע לנתניהו: הוא לא היה מעורב בענייני מירון, משום שהללו היו בטיפולו של קמיניץ - והיועץ המשפטי אינו מתערב בנושאים שוטפים שבידי הכפופים אליו. מיוחס שאלה האם אותו כלל חל על ראש הממשלה, ומנדלבליט ענה בחיוב נמרץ. זוהי טענתו המרכזית של נתניהו: לא ידעתי, לא הייתי צריך לדעת, לא הייתי אמור לדעת.