בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
יופי חיצוני בלבד [צילום: יוסי אלוני/פלאש 90]
|
|
|
הזיכרון מתעתע
|
מדי בוקר, כשאני עושה את דרכי מביתי הקטן ביד אליהו לעבר התחנה המרכזית בתל אביב, אני מתבוננת בנחל האיילון ונזכרת בנהר הפרוט שזרם במלוא הדרו בשוליה של עיירת הולדתי אונגן, בבסרביה ● אני נזכרת בעיירת הולדתי הקטנה שהייתה ואיננה עוד
|
|
סבתא [צילום: באדיבות הכותבת]
|
|
|
|
|
ממרחק הזמן הזיכרון מתעתע, החוויות מסתחררות בראשי ובנפשי כמו בקרוסלה, הכל מתערבל ומתערבב בתוכי לכדי עיסה אחת שעלי לנסות ולדלות ממנה את הפרטים החשובים. אבל מהם אותם פרטים 'חשובים'? האם הם חשובים בעיני ההיסטוריה? ואולי הם חשובים מבחינת התפקיד שהם מלאו ברצף האירועים בחיי? ואם חושבים על זה יותר לעומק, באותו הזמן שהם התרחשו, לרוב, לא ייחסתי להם חשיבות מיוחדת. הם נשזרו ברצף האירועים שהתרחשו בחיי באותם ימים, ורק ממרחק הזמן, בהסתכלות לאחור בת עשרות שנים, אני מבינה שאותם אירועים היו מכוננים בחיי והם היו בבחינת צומת. אולי יהיה נכון יותר לומר - נקודת הזינוק, המניע, לצעדים שעשיתי אחר כך. אבל אפשר גם לומר שהם היו 'חשובים' בעיקר בגלל המשקעים שהותירו בי. השריטות העמוקות, החוויה הרגשית שנצרבה בי, הזיכרון שגם לאחר עשרות שנים הותיר בי חותם רגשי עמוק. לעתים, הייתה זו שמחה אדירה ולעתים תהומות הייאוש, תחושת התבוסה והכאב. אם כך, אותם אירועים ייזכרו בגלל מה שהטביעו בנפשי, לכן הם חשובים. מדי בוקר, כשאני מגיעה באוטובוס לחוף הים בתל אביב וטובלת במים הקרירים, צפים ועולים בזיכרוני דמותם של בני העיירה שלי והם חיים ומוחשיים: הסוחרים ובעלי המלאכה, 'בעלי הבתים' המיוחסים, בני משפחתי המורחבת, שכניי וחבריי לקן התנועה שנשארו מאחור. רובם נספו בשואה. את מחוז הולדתי היפה ואת משפחתי האהובה נטשתי לטובת ארץ ישראל. לא הייתה זו החלטה מקרית. מגיל צעיר נמשכתי לרעיון הציוני ולחלום על הקמת מדינה ליהודים במולדת ההיסטורית. בסניף של תנועת 'החלוץ' למדתי עברית, ויחד עם חבריי שרנו את השירים שעד היום אני מפזמת לעצמי, בעת שאני עובדת בגינתי הקטנה: 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה'. 'אל יבנה הגלילה, אל יבנה הגליל'. ועוד שירים שלמדנו ב'קן' מהמדריכים שלנו, ומהשליחים שהגיעו מארץ ישראל. היינו ילדים חולמים והוזים, אבל החלום היה חזק מאיתנו. בתוך כל היופי של הטבע סביבי, תמיד הרגשתי כאדם בשבי הגלות. היופי היה מתעתע, והמציאות הכתה בפנינו. השנאה כלפינו, היהודים, הרימה ראש כל פעם מחדש והיא התפרצה במלוא האכזריות והחייתיות שבאדם. חיינו היו תלויים על בלימה. נקודת השבר הסופית שלי הייתה כאשר נזרקתי מהרכבת מאונגן ליאשי עם חברתי, בתחילת חודש יוני 1925. חמישה ליגיונרים אנטישמים זיהו שאנחנו יהודיות, עצרו את הרכבת עם בלם החירום וזרקו אותנו בברוטליות החוצה. נפצעתי, אבל הפציעה הרגשית הייתה פי אלף קשה יותר. באותם רגעים החלטתי שאני עוזבת הכל והולכת אל הלא נודע, אל המולדת המדומיינת שלי, כי באותן שנים מדינה ליהודים הייתה חלום רחוק. גמלה בליבי ההחלטה שאני אקבע את גורלי ואת עתידם של צאצאיי. הם יחיו במקום בטוח ליהודים. מדי בוקר, כשאני עושה את דרכי מביתי הקטן ביד אליהו לעבר התחנה המרכזית בתל אביב, אני מתבוננת בנחל האיילון ונזכרת בנהר הפרוט שזרם במלוא הדרו בשוליה של עיירת הולדתי אונגן, בבסרביה. אני נזכרת בעיירת הולדתי הקטנה שהייתה ואיננה עוד. לעתים, אני מהרהרת ביני לביני מה היה קורה אילו הייתי נשארת שם ומולידה עם בן זוגי דור חדש באדמת הניכר, ורק המחשבה על כך מחשיכה את לבי כי התשובה עליה היא טרגית. הצלתי את עצמי וזכיתי להוליד דור חדש בארץ ישראל. אין מאושרת ממני כשאני מביטה בכם, ילדיי ונכדיי, גדלים ומשתובבים במדינה יהודית חופשית, כשאתם אינכם מודעים לזכות שנפלה בחלקכם לחיות, בעוד חייהם של חבריי וצאצאיהם נגדעו באיבם. ולא זו בלבד שזכיתם לחיות, אלא לחיות ללא פחד וללא מורא, כיהודים גאים במדינת ישראל.
|
|
מתוך טיוטת ספרי 'מלכה', לזכר סבתי מלכה הלפרין לבית רימר. בתמונה, סבתי בצעירותה.
|
|
תאריך:
|
02/02/2023
|
|
|
עודכן:
|
05/02/2023
|
|
אורנה מרקוס בן-צבי
|
|
78 שנים לאחר מלחמת העולם השנייה נמלא ארון הספרים היהודי במדפים עמוסים של פרסומים רבי ערך. הם מכילים ספרי תיעוד וזכרונות, מחקרים אקדמאיים בנושאים לאומיים ואנושיים ופסיכולוגים, ופולמוס פנים-יהודי ובינלאומי בהם התרחבו הצער והכאב והדעת, ולעתים לוו לאחרונה גם בתחושה כי נגדשה הסאה. אך לא כן.
|
|
|
היכן היו הבלמים שאמורים היו להגן על הדמוקרטיה הגרמנית מפני הרודנות הנאצית? רפובליקת ויימאר התהדרה באחת החוקות הנאורות והמתקדמות ביותר בעולם. היא הבטיחה שוויון בפני החוק, חופש תנועה, חופש עיסוק, זכות הקניין, הגבלת זכויות הפרט תיעשה רק מכוח החוק, זכות לערער על מעצר, פרטיות מכתבים ושיחות טלפון, חופש הביטוי, זכות ההתכנסות, זכות ההתאגדות, בחירות חופשיות וחשאיות, זכות שווה למשרות ציבוריות, שירות המדינה משרת את הציבור כולו, חופש דת ואיסור אפליה מטעמי דת.
|
|
|
זה קרה ב-30 בינואר 1933, היום לפני 90 שנה. אדולף היטלר הושבע לקנצלר גרמניה. הדלפון יליד אוסטריה, שרק לפני תריסר שנים היה דמגוג אלמוני במינכן ולפני עשר שנים בלבד נכלא בשל נסיון הפיכה, ירש את כסאו של אוטו פון-ביסמרק. המפלגה הנאצית, חבורה של בריונים רצחניים ותמהונים הזויים, קיבלה את המפתחות למדינתם של יוהאן וולפגנג פון-גתה ופרידריך שילר. במילותיו של אלן בולוק, מן הביוגרפים החשובים של היטלר, "ביב השופכין עלה לשלטון".
|
|
|
הנחיה: השופט אליקים רובינשטיין, המשנה בדימוס לנשיאת בית המשפט העליון ומעורכי הספר
|
|
|
לקראת יום השואה הבינלאומי ולנוכח פרסום דוח האנטישמיות שפורסם בעת האחרונה, מפרסמת (יום ו', 27.1.23) המחלקה למאבק באנטישמיות בהסתדרות הציונית העולמית סקר בנושא אנטישמיות.
|
|
|
|