בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא

כשביקשו חז"ל לאפיין את אווירת ימי 'עקבתא דמשיחא', כלומר 'לפני ביאת משיח', כלשון רש"י, הם חיברו רשימה מבהילה של סימנים בלתי נסבלים: "יראי חטא ימאסו, האמת תהא נעדרת, היוקר יאמיר", ועוד (משנה סוכה, ט' ט"ו). לא נצטט את הרשימה כולה, מחמת אורכה, אבל נשים לב שגם בה יש מדרג, מן הסתם ערכי. מסתבר, שבמקום הראשון של מאפייני עקבות משיח, הציבו חז"ל את עניין החוצפה, שאמורה להגיע בימי ערב משיח לרמות-על מבעיתות: 'בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא': החוצפה תשׂגא ותעפיל לשיאים הזויים. למרבה הצער (ואולי לא?) שאר סממני ה'עקבתא' הפרובלמטיים כבר התממשו, בזמננו. ולא נותר אלא לתהות, מתי ייושם סימן ההיכר הראשון ברשימה, חוצפה יסגא?

מהי אותה חוצפה? ברור שחז"ל לא התכוונו למה שמכונה בתקשורת, ובפי גאוני עמקי הסיליקון בארץ ובאמריקה, בתואר המחמיא מאוד - חוצפה ישראלית; לאמור, נועזות מתוחכמת של טכנולוגיות-על מתקדמות (למשל, כיפת ברזל, מחקר גרעיני מתקדם, חקר חלל פורץ דרך, רוגלות ואמצעי צילום והדמיה שהשמיים הם גבולם, תוכנות שומטות לסת כמו 'וייז' ו'פגסוס', אמצעים צבאיים כמו טנק המרכבה סימן 2, חקלאות אולטרא מודרנית, התפלת מי ים ועוד). החוצפה הישראלית הזו, שיש בה הרבה דמיון, תעוזה, יזמות, מקוריות, מהווה רק סיבה לגאווה. בעיני חז"ל מתורגם המונח חוצפה לעזות פנים. כך למשל מתרגם יונתן בן עוזיאל את הפסוק "גוי עז פנים" (דברים כ"ח, נ') ל"אומא חצופי אפין". בקיצור, התנהלות פוגענית וזלזלנית, גילוי נואל של עזות פנים מחליאה.

וזה בדיוק מה שסיפק לנו השבוע שר המשפטים יריב לוין, בסירובו ליוזמת נשיא המדינה להנמיך להבות ולפתוח בהידברות סביב הרפורמה (שהיא כשלעצמה דווקא חיובית ונצרכת, אם הייתה מתבצעת מתוך הסכמה לאומית ולאחר דיון ציבורי מעמיק; לא בחופזה, לא בשיטת נא בעין ולא בגירסת זבנג וגמרנו). מה בכלל ביקש הנשיא הרצוג? לחדול מן הרפורמה? להמשיך בעיוות המשפטי הקיים? לחסום תיקונים חיוניים? הנשיא בסך-הכל הציע לבלום את הטירוף החד-צדדי, השועט לחקיקה חד-צדדית ובלתי מתחשבת, שעלולה חלילה להוביל לחורבן חברתי ולקריסה כלכלית. לעצור את הרכבת בטרם התרסקות. רק זה. אבל שר המשפטים לוין בעט בהתנשאות, בגסות רוח, באטימות שלא תיאמן, בנשיא המדינה והבהיר כי אין בדעתו לעצור את הדהירה המטורפת "אפילו לא לדקה אחת". כמו אדם שאחזו בולמוס בלתי נשלט, הוא מבזה את נשיא המדינה ושועט אל מחוזות הפלגנות הכל באיהם לא ישובון.

רשאי השר לוין לעמוד על דעתו. זכותו. אבל למה לבזות? לא את האיש הרצוג השפיל השר שחזותו התמימה מזכירה את פקיד הדואר השכונתי, אלא את סמל המדינה הבכיר ביותר, האזרח מס' 1, מי שעומד מעל לכל מחלוקת, ומהווה סמל לאומי, ממש כמו הדגל וההימנון. נכון אומנם שאידיאולוגיית ההדר הז'בוטינסקאי דוגלת ב'שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ', אבל אותו הימנון בית"ר ממש, מפליג גם בשבחה של הממלכתיות: "בָּאוֹר וּבַסֵּתֶר זְכוֹר אֶת הַכֶּתֶר - עֲטֶרֶת גָּאוֹן וְתָגָר". 5. למרבה הצער, נחישותו של לוין אינה מסתיימת בלשכת השר. יש לו שותפים לדבר עבירה, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו. כשפנה אליו הנשיא, כבכיר הבכירים בליכוד, וביקש התערבותו להרגעת הרוחות, השיב, גם הוא, איך לומר, בחוצפה מתנשאת, וטען שהתיק הזה מנוהל בידי לוין בלבד. ידיו, נעבעך, כבולות.

מדהים שהאיש שהצליח לכבול באזיקים (וירטואלים כמובן) את השר איתמר בן-גביר ועיכב בעדו מלהרוס בניין מגורים בלתי חוקי במזרח ירושלים (שהריסתו מוצדקת, ושנמנעה רק בשל הרפיון הנתניהותי הידוע), אינו מצליח - יעני! - להשתלט על ההתלהמות של לוין. אותו נתניהו שמרסן יום-יום את בן-גביר, וחוסם אותו מלמלא הבטחת בחירות מפורשת למחוק מעל פני האדמה את חרפת חאן אל אחמר (בגיבוי בג"ץ), אינו מצליח להטיל מרות על לוין, שהוא הרבה יתר יבשושי אבל לא פחות נחרץ מבן-גביר. נו, באמת? אתה, מר נתניהו, לא מצליח לרסן אותו? בדיחה.

ואין מנוס מן המסקנה, שדווקא אדישותו של נתניהו-של-עכשיו, לעומת לוחמנותו נתניהו-של-פעם בכל הנוגע להגנת העליון, נותנת רגליים לסברה, שאולי בכל זאת נעשה הבליץ התזזיתי הזה בגיבויו הסמוי של נתניהו, רק מתוך תקווה להיחלץ, יחד עם שותפו הבכיר דרעי, בחסות המהפכה של לוין, מאימת הדין.

האמת היא שמידת ה'חוצפה יסגא' סוחפת רבים אחרים. אריה דרעי, למשל. כשעמד בפני השופט בשל עבירת מס, הוא הותיר בפניו רושם כוזב בדבר התרחקותו מן הפוליטיקה, מה שהציל אותו מתיוג מעשיו כקלון. אבל יום אחד בלבד לאחר שיצא בשן ועין, אבל ללא קלון, חזר לסורו ולפוליטיקה. וגם בימים אלה ממש, בעודו מורחק על-ידי בג"ץ מחברותו בממשלה, הוא מתנהל כחבר הממשלה לכל דבר ועניין: משתתף פעיל בישיבות הקבינט; ומנהל בשלט רחוק מביתו את משרדי הפנים והבריאות (עד כדי כך שהשרים שמונו לשמש זמנית כממלאי מקומו אינם מעזים להיכנס ללשכותיו במשרדים אלה, בבחינת 'על כסאו לא יישב זר'). נחמה פורתא: עכשיו, משזכינו שמתגשם לעינינו חזון 'חוצפה יסגא', רבים הסיכויים לעידן 'משיח עכשיו'.