"חרבות ברזל": כישלון צפוי מראש (15)

השריון עשה (שוב) היסטוריה

הכניסה הקרקעית לצפון עזה (ואולי, הלאה) הייתה מחויבת המציאות, ולא הייתה יכולה להיעשות בלי טנקים, רכב קרבי משוריין (רק"ם), הנדסה וארטילריה - בעיקר כשהיעד עירוני. זה מנוגד בתכלית למגמה שנהגה בצה"ל בשלושת העשורים האחרונים לפחות - העדפת האש על פני התמרון היבשתי. כתוצאה מכך הועדפו חיל-האוויר והכוחות המיוחדים ונוּונה זרוע היבשה של צבאנו. כלומר מבנה צה"ל אינו מתאים לחלוטין למלחמה המתפתחת בדרום ובצפון, הדורשת הרבה רגליים על הקרקע.

בטעות איומה אחרי מלחמת ששת הימים החליט צבאנו "לרצוח" את החי"ר - כלומר לנוון את עוצבותיו ואת ציודו. הח"יר נותר עם תת-מקלעים "עוזי"; עם רובים FN 7.62 מ"מ, שעוד במלחמת סיני (1956) נמצא שאינם כשירים; עם ררנ"טים (רומי-רימונים נ"ט) מיושנים; ועם "בזוקות" (מרנ"טים - מטולים רקטיים נ"ט) ממלחמת העולם השנייה. כלומר בלתי-כשיר לחלוטין ללחימה, והוא נע ברכב רך או בזחל"מים חדירים לקליעי רובים.

את מלוא המחיר על כך שילמנו במלחמת ההתשה שהוכח בה שחיל התותחנים של צה"ל אינו מתאים ללחימה מודרנית - בעיקר נגד צבא שפועל בתורת לחימה סובייטית. כיוון שצבאנו אינו נוהג לתחקר את קרבותיו ולכן, אינו מפיק מהם לקחים - שילמנו עוד פעם את אותו שכר הלימוד במלחמת יום הכיפורים. יתר על כן, ביום הכיפורים הופעל צה"ל בשתי החזיתות לרוב באי-כישרון מובהק. בנוסף, הוכח שוב שצבאנו אינו נלחם בלילות - בניגוד לכל כללי היסוד בלוחמה - גם כיוון שלא טרחו לציידו באמצעים לראיית ללה. אך מה נלין על כך כשגם משקפות לא היו למפקדים במלחמת יום הכיפורים.

במלחמת יום הכיפורים הוכח מעל כל ספק, כי צבא היבשה הישראלי שהתבסס בעיקר על עוצבות טנקים, לוקה כיוון שאין לו מקורות עצמיים למודיעין קרבי, לניווט ולהולכת כוחות (יחידות סיור), אין לו חי"ר, אין לו כוחות הנדסה ואין לו ארטילריה; וגם מה שהיה ברשותו הופעל באי-מקצועיות. ואם מדברים על המערך הקרבי - משום-מה לא היו בחטיבות במלחמת יום הכיפורים מחלקות משטרה צבאית, שבין השאר תפקידם במלחמה להסדיר את התנועה בצירים באמצעות נקודות פיקוח (נפ"קים); והפקקים בצירים לגולן ובצירים לתעלה היו בלתי-נסבלים והפריעו לתגבור כוחות, לניהול מבצעים, לתחזוקה, להספקה ולפינוי נפגעים.

הפלא ופלא, אחרי מלחמת יום הכיפורים הוגדל מאוד בלי שום שכל כוח הטנקים בצה"ל וחיל התותחנים עבר מהפכה הכרחית של ממש שהכניסה אותו לעידן חדש לחלוטין. ועדיין הוזנחו החי"ר, הסיור וההנדסה.

אחרי מלחמות לבנון החל המטכ"ל "לרצוח" את השריון. לפי יוסי בלום הלוי, נסגרו בשני העשורים האחרונים 22 חטיבות שריון. להערכתי, סדר-כוחות (סד"כ) השריון בצה"ל אינו מתאים למלחמה רב-זירתית - גם לא במתאר שצבאנו התכונן אליו (עזה ולבנון), שאני חולק עליו. לדעתי תכלול המלחמה הרב-זירתית גם את סוריה, את ירדן, את מצרים, את ערביי ישראל ואת ערביי יהודה ושומרון. וכידוע, ב"חרבות ברזל" נוספה חזית לחימה: החות'ים בתימן, וכנראה טנקים לא יועילו נגדם לעת עתה.

הטנקים - לא-אמינים

בשנות החמישים קבעו הגנרלים שלנו שטנקים אינם אמינים טכנית ואין לסמוך עליהם בשדה הקרב. נראה שלא קראו דבר על לוחמת שריון במלחמת העולם השנייה ובמלחמת קוריאה. לטנקים הם ייעדו תפקיד שולי של כוח מסייע לחי"ר. כשבתרגיל הגדול של צה"ל - "כחולים נגד ירוקים" - פרצה חטיבת השריון 7 ולכדה את מפקדת הכוח היריב, טענו במִנהלת התרגיל שמפקדי החטיבה לא התנהגו בהתאם להוראות התרגיל ומחקו את הישגה.

בפעולת התגמול בקלקיליה (מבצע "שומרון", עשרה באוקטובר 1956) עמדה לרשות חטיבת הצנחנים 202 פלוגת טנקים AMX-13. צבי דהב, מפקדהּ, הציע לצנחנים שהטנקים שלו יפצפצו מרחוק בתותחיהם את שער המשטרה וגם את דלת המבנה - במקום שיסתכנו חבלנים לעשות זאת. כמובן, הצעתו נדחתה, כמובן.

במלחמת סיני נותרו הטנקים של חטיבה 7 הסדירה מאחור. חטיבת מילואי השריון 27 "אגרוף ורומח", פעלה בפיקוד אל"ם חיים בר-לב בגזרת עזה בפיקוד אוגדה 77 בפיקוד חיים לסקוב; וחטיבת מילואי השריון 37 "הרא̤ם" בפיקוד סא"ל שמואל גלינקא, פעלה במערך אחורי בגזרת אום כתף-אבו-עגילה בפיקוד אוגדה 38.

מאחר שחטיבות החי"ר (בפיקוד אל"ם יהודה ואלאך, מפקד אוגדה 38) לא הצליחו לפרוץ את המערך המצרי בגזרת אום כתף-אבו-עגילה, הדיח אסף שמחוני, אלוף פיקוד הדרום, את מפקד האוגדה ואת אל"ם שמואל גודר, מח"ט 10 "הראל". שמחוני, שלא היה בסוד הקונספירציה בין בריטניה לצרפת ולישראל (הסכם סֶוֶר), נתן לאל"ם אורי בן-ארי, מח"ט 7, אור ירוק להתקדם לעבר מתחמי אבו-עגילה. בן-ארי הסתמך על יצחק בנארי, מפקד הסיירת שלו, והעביר את כוחותיו במעבר דייקה למרות שהמצרים פוצצו את הגשר במעבר והפתיעם.

בעקבות פריצת חטיבה 7 קדימה, שמשה דיין, הרמטכ"ל, הגדירהּ, דהרת סוסים אבירים, שונתה תורת הלחימה בצה"ל והשריון "עשה היסטוריה", כפי שאומר השיר, והפך לכוח מסתער.

עוף החול

במלחמת ששת הימים התקבע, כאמור, המיתוס "הלם השריון" וכתוצאה ממנו "נרצח" החי"ר בצה"ל. אחרי מלחמת יום הכיפורים הועצם אומנם מאוד סד"כ הטנקים בצה"ל אך ללא מחשבה יתרה. בהנהגת רמטכ"לים מהחי"ר, שלא הבינו במיוחד מהו "שילוב בין-חילי", נדחק השריון הצידה - בעיקר במלחמותינו בלבנון. אחריהן "נרצח" השריון והגענו למצבו החמור והמדולדל לפני "חרבות ברזל". הדבר גם ניכר בהעדפות הנוער שמתגייס לצבא בעשורים האחרונים.

כך, הפתיע שוב השריון ב"חרבות ברזל" כעוף החול והוכיח שלמרות דברי ההגות המלומדים שהופרחו בצה"ל, הוא עדיין מלך שדה הקרב היבשתי. אומנם יש לו הרבה אויבים אך עדיין כוחו במתניו במרוץ בינו לבין אויביו. בעצם, מהופעתו הראשונה בקרב עזה הראשון (מארס 1917) ובקרב עזה השני (אפריל 1917) במלחמת העולם הראשונה ובקרב קמבריי (נובמבר-דצמבר 1917) בצפון צרפת באותה המלחמה - מדברים על התחזקות אויבי הטנק שיוציאוהו משדה המערכה; וזה טרם קרה; וכנראה גם לא יקרה - כיוון שהנשק נ"ט מתפתח, אך גם הטנק ומערכותיו. טנק פוסט-מודרני כבר אינו דומה לטנקים של מלחמת יום הכיפורים והוא עתיר מערכות הגנה שיכולות לקיימו בשדה קרב עוין וקטלני מאוד בהתקפה.

אחד השיטות הטובות ביותר להבטיח את שרידות הטנק הנה הפעלתו בכוח בין-חילי יבשתי. כלומר, עם חי"ר, עם סיור, עם ארטילריה, עם הנדסה ועם נ"מ. יש לשלב בכוח הזה מסוקי-קרב וגם מטוסים כדי להבטיח את שרידות צוות הקרב ולשפר את קטלניותו.

בינתיים התוצאות נראות טובות מאוד אך נצטרך לחכות לשש אחרי המלחמה כדי שענני העשן ויחסי הציבור שמפריח צבאנו ישככו, ונדע עובדות של ממש ולא אגדות-עם על הפעלת טנקים ב"חרבות ברזל".