מעגלים מעגלים

המלחמה עדיין נמשכת. יש את ההרגשה כאילו חזרנו לאיזו שגרה. העורף מתנהל רגיל. בתי הספר עובדים כרגיל חוץ מימי שישי בבתי הספר היסודי, שזה דבר שלא הצלחתי להבין. מה נשתנה יום שישי משאר הימים? שבכל הימים יש שגרה וביום שישי יש מצב כוננות. ורק בבתי הספר היסודיים, כי בגנים עובדים רגיל וגם בתיכונים עובדים כרגיל. מה נשתנה שואלים כבר אלפיים שנה. הנה עוד שאלה.

במקומות העבודה חוזרים לסוג של שגרה. כאילו התרגלנו לכך שהדלת נעולה במשרד לידינו, כי העובד יצא למילואים. כאילו התרגלנו לכך שהחברה של מרתי נמצאת לבד בבית כי בעלה לא חזר כבר חודש. השגרה מעייפת ומשכיחה מאתנו שכמו שבשבועיים הראשונים היינו צריכים לתת כתף אל כתף, גם עכשיו עדיין צריך לתת כתף אל כתף. יש כאלו שהספיקו להיות בחודשיים האחרונים בקושי פעמיים או שלוש בבית. לנהל ככה בית חודשיים בלי צלע שנייה בבית. בלי הילדים שנמצאים כל שבת, זה דורש תעצומות נפש גדולות אפילו יותר ממה שראינו בתחילת המלחמה.

אוי כמה ההרגל מאיים על כולנו. כמו שהתרגלנו לשקט שלפני המלחמה. לחיים הנוחים של יציאות לחו"ל, של נופש באילת, של מסיבות בטבע, ככה התרגלנו להפסקת האש ולתחושה שזה כאילו נגמר. חזרו כמה עשרות חטופים אבל מה עם השאר? היזהרו מההרגל. וכמו שיש לתת שבועיים אחרי תחילת המלחמה, יש לתת יותר גם חודשיים אחרי.

השבוע יצאנו אני וחברים נוספים בעבודה לתת כתף לאחד מהמשקים שנפגעו בעקבות המלחמה. האזור אומנם לא סמוך לעוטף, אך פגעי המלחמה עשו את שלהם גם שם. המחסור בעובדים נותן את אותותיו בתקופה הזו של השתילה והקטיף. מעגלים מעגלים של נזקים. ככה מצאנו את עצמנו ביום שמש חם באמצע דצמבר, מול מכליות ענק של כרוביות, חותכים ומסדרים, מגישים למכונה שאורזת כל אחד מהם בנפרד. פתאום אני מבין לרגע את מה שמרגיש חקלאי. רובינו שחיים בעיר, שחיים תחת הכותרת של שכירים או עצמאיים בעיר, לא מבינים מה עובר על חקלאי או על מגדל עופות או בקר.

אני מקשיב לנאמר סביבי ומתחיל להבין במעט את מה שמרגיש חקלאי כשהוא מגלה שבחודש דצמבר יש לו שמש מלאה על הראש. החקלאי הזה מתפלל לגשם יותר מכל אחד מאתנו שגר בעיר. הוא מכוון בברכת "ברך עלינו" כי הוא יודע שהגשם הזה יקבע את מה שיהיה לו בעוד חודש או חודשיים. החקלאי הזה מבין שכל יום הוא חשוב. למה הכרוביות כל כך קטנות? שאלתי והבהירו לי שכרובית צריכה חודשיים גידול, אך מכיוון שבתחילת חודש אוקטובר לא היו שתילות אלא רק בסוף אותו החודש, נאלצים לקטוף אותן מוקדם ממה שצריך. המחסור רק ילך ויגבר הסבירו לי, ואנחנו נגלה זאת בכיס של כולנו בעוד חודשיים שלושה.

ברכת "ברך עלינו" אולי לא משפיעה עלינו ישירות, אבל היא זו שקובעת מה נשלם בעוד חודשיים. הפתרון הכי קל לכולנו הוא לייבא מטורקיה. זו ארץ משופעת במים שמוכרת לנו ירקות בחצי מחיר, אבל להיות תלויים בהם? למוטט את החקלאות הישראלית שלנו? פתאום אני מבין מה זה אומר שאתה לא יודע איך יראו הירקות ששתלת היום בעוד חודשיים. האם הם יהיו מספיק יפים וגדולים כדי למכור אותם. זני מחלות וטפילים מתרגשים כל פעם מחדש, וכל אחד כה יכול למוטט משק שלם. כמה ביטחון צריך בשם.

להריח את ריח האדמה כל בוקר. לגעת באדמה, להרגיש פתאום את כל אותם מילים שאנחנו קוראים מוקדם בבוקר בהקפה שביעית של הושענה רבא. "ברך בוטנים שקדים וערמונים. ברך חרוב וקרוסטמל ואפרסק. ברך התות והאגוז והאתרוג. ברך כל מיני ירקות וזרעים." לעבוד משעות הבוקר המוקדמות כדי לא להיות בשמש הקופחת. לצאת לעבוד בסככות בצהרי היום ובערב לכסות ולרסס מפני מזיקים. לשמור מפני גניבות וחיות רעות. מפני מזיקים ומכרסמים. לחתוך סלט ירקות שרק לפני כמה דקות אתה בעצמך קטפת.

להבין שענף החקלאות זו מלחמה יומיומית מול הטבע, מול הביורוקרטיה ומול המשפחה. לחשוב כל יום מחדש האם הילדים שלי ימשיכו כאן במקומי, או שאולי כבר לא או שאולי כבר עדיף למכור. להבין שכשמבקשים בבוקר "אמת ויציב" זה כדי שתהיה לנו יציבות בעבודה ובמלאכה. להגיד בבוקר "אמת ואמונה" כי מה שצריך יותר מכל זה אמונה. להאמין שהכל לטובה ומחר בבוקר אני אקום ואגלה שהחיטה צומחת שוב. יום של עבודה חקלאית והרבה מחשבות על אמונה ועל ביטחון. על פרנסה ועל תפילה. "משיב הרוח ומוריד הגשם לברכה".