מה לפרס ברנר ולספרון "החזאית" (חלק א')

בשנת 2022 העניקו שופטי פרס ברנר את הפרס הוותיק והמכובד הזה ל"נובלה בשלושה חלקים" בשם "החזאית" של הכותבת תמר וייס גבאי - שהתפרסמה באותה שנה בהוצאת "לוקוס מקור". בדעתי לערער על החלטה זו של שופטי הפרס כדי למנוע מהפרס החשוב הזה פגיעה נוספת במעמדו בעתיד.

אתחיל את הערעור שלי על החלטת השופטים בנימוק הגלוי לעין-כל, שהתואר "נובלה" אינו הולם את הספרון הזה, אשר למעשה הינו קובץ של שלושה סיפורים נפרדים על שלוש דמויות שונות, שכל אחת מהן עוברת חוויה אישית שאיננה קשורה אל גיבורי הסיפורים האחרים בקובץ זה.

יתר על כן: גם מספר העמודים שולל מהספרון הזה את הגדרה הסוּגָתית "נובלה", כי אם מפחיתים מהיקפו (92 עמ') את מספר העמודים הריקים ששולבו בין "החלקים", אשר נדפסו באות מוגדלת על עמודים קטנים, מתרחק הספרון הזה עוד יותר ממספר העמודים הדרוש כדי שיוגדר כ"נובלה".

אם יתברר לקורא בהמשך שצדקתי בקביעה זו, ש"החזאית" איננו "נובלה" אלא "ספרון" - קובץ צנום שהכותבת כינסה בו שלושה סיפורים קצרים, כמעט שווי-אורך, על שלוש דמויות, שהכותבת נמנעה מניעים בלתי-ברורים לחשוף את שמם הפרטי ובחרה לזהותם על-פי עיסוקם ("החזאית" ו"המורה") או על-פי גילם ומיקומם במידרג הדורות של משפחה ("הנערה") - לא יוכל היקפם לזָכּוֹת אותם לא בתואר "סיפור קצר-ארוך" (כ-60-50 עמ') ולא כל שכן בהגדרה שהם שלושה "חלקים" ב"נובלה" (כ-120-100 עמ'). [ראה ההסבר למיון המורפולוגי של הטקסטים בסיפורת בספרי "סוּגוֹת בסיפורת הישראלית", שהופיע בהוצאת "יחד" ב-2004].

כדי לקבוע עובדות גלויות אלה, לא צריך להטריח מבקר ספרות בגיל מופלג כמו שלי, שמתעקש עדיין להציל את כבודה של הספרות העברית בתקופה הישראלית שלה (מתש"ח ואילך) ואת כבודו של פרס ברנר, החשוב והוותיק מבין הפרסים הספרותיים שעדיין נותר כדי לעודד כותבים לכתוב יצירות מקור בעלות-ערך, אלא מוטב להטות אוזן לנימוקים המהותיים יותר שאטען על אי-התלכדותם כ"נובלה" של שלושת הסיפורים הקצרים שהוצמדו זה לזה בספרון הזה על-ידי נִיוּד דמויות ועל-ידי הנְדָדה של פרטים ביניהם.

לפי שעה אומר, שלא רק בהיקפו הספרון "החזאית" איננו "נובלה", אלא גם עקב כישלונה של הכותבת לעמוד בדרישותיה הייחודיות של "נובלה": אחדות ורציפות של סיפור-המעשה, המתרכז במספר מוגבל של דמויות ובסדרה מהודקת של אירועים המתרחשים להן תוך חתירה נמרצת ועקבית של הכותב לספק נימוקים לסיום הגיוני ומשכנע (ולפעמים גם מפתיע) של העלילה. בכך נבדלת הנובלה מהסיפור הקצר, אשר השגת הפתעה כזו היא מטרתו שאותה הוא מגשים קרוב לסיום סיפור-המעשה באמצעות "פואנטה": הוספת פרט מידע חדש, הכופה על הקורא לשנות את ההסבר שגיבש על האירוע קודם לכן.

האבחנה בין שתי הסוגות הללו, שהינן קצרות מהיקפו וחוקיו של רומן, נחוצה כדי להבהיר בהמשך מדוע גם הזיהוי של הספרון "החזאית" כקובץ שכינס בעמודיו שלושה סיפורים קצרים, כפי שהצעתי, לא היה ראוי להיבחר כראוי לפרס ספרותי כלשהו, לא "כנובלה בשלושה חלקים" וגם לא כקובץ של שלושה סיפורים קצרים.

העיון הנפרד בתוכנו של כל אחד משלושת הסיפורים הקצרים (או בהגדרה הנלהבת של בית ההוצאה: "נובלה בשלושה חלקים") רק מעמיק את התמיהה ביחס להחלטת שופטי פרס ברנר בשנת 2022, כאשר החליטו להעניק לשלושה סיפורים קצרים אלה, שתוכנם איננו מגובש די-צורכו וסדר הזמנים של האירועים משובש בכולם, את הפרס לזכרו של יוסף חיים ברנר, סופר שכתב בדם לבו סיפורי-חיים על דמויות מבני דורו בשנות המעבר של העם היהודי מארצות הגולה אל ארץ-ישראל, שבהם חשף את יֵאושם האישי ואת מכאובם הלאומי.

הזירה המשותפת לשלושת הסיפורים

ניתן להניח שפְּסַק-הטעם של שופטי הפרס (חוקר הספרות פרופ' חיים וייס, הסופרת ליה ניר-גד ועו"ד אביגדור פלדמן) הסתמך על הזירה המשותפת שבה התרחשו עלילות שלושת הסיפורים - עיירה צפונית נידחת במדינה שאין שם מזהה או מיקום גאוגרפי ברור, אם כי ייתכן שהכותבת רמזה על מיקומה הגאוגרפי (בצפון יבשת אמריקה) בפתיחה הקומית-פארודית של הסיפור שהוצב כראשון, שבה דימתה "החזאית" - "בחורה מהורהרת אבל נמרצת" (עמ' 14) - את צעידתה לפני עשרים שנה ברחוב הראשי של העיירה, כשהיא לבושה בסרבל של בוקרים, לזו של גיבור מערבון נודע: "רוכב בודד" הצועד "בצהרי היום ברחוב הדומם".

ואכן אז, לפני עשרים שנה, כאשר שבה "החזאית" אל העיירה, אחרי שסיימה את התמחותה בעיר הגדולה בתורת האַקְלימָאוּת (קְלימַטוֹלוֹגְיה), תורה החוקרת את תופעות האקלים ואת הסיבות לאסונות החריגים שמתרחשים בהווה בהשפעתו באזורים שונים של כדור-הארץ (עמ' 25), ראו בה גם תושבי העיירה "גיבורה שלוקחת את החוק לידיים, משליטה סדר למען חברה שמתקשה לדאוג לעצמה" (עמ' 14) או מושיעה שתלכוד את מזג האוויר המשתולל ותשים רסן בפיו (עמ' 21 ). חבל שהכותבת לא חזרה להשתמש באירוניה זו לא בהמשך הסיפור הזה וגם לא בשני הסיפורים הבאים.

עקב העדר פרטים בסיפור הראשון המנמקים את שובה לעיירה לפני 20 שנה (בניגוד לאחותה הבכירה שהעתיקה זה מכבר את מגוריה לעיר הגדולה על-מנת שלא לשוב לעיירה נידחת זו), סביר להניח שבמצוות אביה, "המורה", נשלחה הצעירה משתי בנותיו ללמוד במוסד אקדמי בעיר המחוז ובמצוותו גם חזרה אל העיירה בסיום לימודיה, מוכתרת בתואר "החזאית", כדי לייסד תחנה מקומית לחיזוי מזג-האוויר שתתריע במועד, אחרי עונת ההמסה של שכבת השלג והקרח העבה שכיסתה את הצוקים במהלך החורף, מפני זרימתו של השיטפון (זה שהתושבים הדביקו לו את הכינוי "החיה") בתוואי שעליו יושבת העיירה, שאם לא יוסט במועד לתוואי אחר יגרוף את בתי העיירה ואת גינותיה ומטעיה אל הקניון שלרגליה (עמ' 23).

מאימת השיטפון הזה כבר עזבו משפחות ראשונות את העיירה, שהייתה בעבר, לפני המשבר היקומי שפקד את כדור-הארץ, פיסת-נוף יפה שהעניקה חיי אושר ושלווה למשפחות שהתגוררו בה: "כיוון שהייתה מוקפת משלושת צדדיה בהרים, בקניון ובכרמים, היא התפשטה לדרום - - - בתבונה ובתושייה יצרו כאן [התושבים] גן-עדן. בתים נוחים, מרפסות חצרות, וכל הטבע הזה מסביב" (עמ' 23).

בראש המתייצבים למנוע את תופעת הנטישה של העיירה הנידחת הזו הוא "המורה", "גבר בשיא ימיו, רחב כתפיים, ומבטו, שתמיד צמצם לכדי סדק, האיר בירוק רציני ונבון" (עמ' 17). "המורה" לא רק ניהל את בית-הספר התיכון בעיירה, אלא גם בחר את היצירות שתלמידיו ילמדו בשיעורי הספרות (כגון: הנובלה "הזקן והים" משנת 1952 של אֶרנסט הֶמינגוַי), כדי שתתחסן רוחם הפטריוטית מפני התבוסתנות המתחזקת בקרב הוריהם. למטרה זו גם שילב סיורים בטבע לתלמידיו, כדי שיעמדו לצידו ביוזמותיו לרסן את "החיה" המתעצמת בכל שנה נוספת.

גם מתמצית זו של סיפור-המעשה הנפרש בסיפור הקצר שהוצב בפתח הספרון, ניתן להבין שעלילת הסיפור הקצר הזה היא עלילה דיסטופית, בעוד שעלילות שני הסיפורים הקצרים האחרים אינם כאלה, אף שגם הם מתרחשים באותה זירה גאוגרפית, בעיירה שכולם מנבאים לה באחד מהחורפים הקרובים אסון אקלימי חריג בעוצמתו שיגרוף את בתיה ואת גינותיה לתהום הקניון שעל פיתחו הוקמה. גם ההבדל הזה בין "החלקים" מונע להגדיר את שלושת הסיפורים הקצרים כ"נובלה בשלושה חלקים", כטענת הכותבת ובית ההוצאה.

תמיהה על סדר הסיפורים בספרון זה

על אף העובדה שכל הפרטים האלה על העיירה ועל הפגיעה החמורה המצפה לה ממשבר האקלים העולמי, שכבר נמסרו לקורא בסיפור "החזאית" שהוצב כראשון בספרון הזה, משרתים גם את שני הספורים הבאים - אני מעלה תמיהה על הצבת הסיפורים בסדר שהוצבו: "החזאית", "המורה" ו"הנערה". הסדר ההגיוני של הסיפורים היה אמור להיות הסדר הבא: תחילה הסיפור "המורה" שגיבורו הוא האב, אחר-כך הסיפור "החזאית" שהדמות המרכזית בו היא הבת, ולבסוף הסיפור "הנערה" שהגיבורה בו היא הנכדה.

המענה לתמיהה זו על סדר ההדפסה של הסיפורים מוצפן באפשרות ששלושת הסיפורים הם חלקים מרומן שכתיבתו לא צלחה ולכן גם לא הושלמה. כלומר: מתחילה התכוונה המחברת לכתוב רומן רב-דורי על משפחה המתמודדת עם משבר האקלים הפוקד את כדור-הארץ בעיירה צפונית אחת, ורק משום שלא הצליחה לממש את התוכנית המקורית, החליטה להעלים את כישלונה ולפרסם שלושה חלקים ממנו כחלקים של נובלה והכריזה על שלושתם כ"נובלה בשלושה חלקים". אלא שהצבת הסיפור "המורה" בין הסיפורים "החזאית" ו"הנערה", דווקא הבליטה את "החלקים" כסיפורים קצרים ועצמאיים. ומכאן ההיתר לדון בעלילותיהם בנפרד ודווקא בסדר הדורי של הגיבורים במשפחה: תחילה בעלילת האב ("המורה"), אחר כך בעלילת הבת ("החזאית") ולבסוף בעלילת הנכדה ("הנערה").