על אנטישמיות וכיבוש המערב

לעיתים אנו נתקלים בדרך ללא מוצא: פנינו אל הים ובגבנו האויב. לאן נלך? לכאורה, אפסה התקווה. או אז נשמעת הקריאה: "מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ!" - היכנסו לים, התמודדו עם הקשיים הנראים בלתי אפשריים, אל פחד. זכרו את המכשולים האדירים במהלך ההיסטוריה הארוכה שלנו שיכולנו להם ושאבו עידוד. בסופו של תהליך, הים ייבקע.

המשוררת זלדה שניאורסון השוותה את סבה לאברהם, שלמרות הניסיונות והמכשולים, האמין: "בַּחוּץ יָרַד הַשֶּׁלֶג,/ בַּחוּץ שָׁאֲגוּ:/ 'אֵין דִין וְאֵין דַּיָּן'./ וּבְחֶדְרוֹ הַסָּדוּק, הַמְנֻפָּץ/ שָׁרוּ כְּרוּבִים/ עַל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה". לא בכדי היא מדמה את הסבא למייסד האומה. יש חוט חורז מתחילתנו ועד ימינו, חוט של אמונה שגם אם קשה מאוד, הדברים יסתדרו לטובה. איננו נותרים באפס מעשה ומצפים לישועה; שלא כמו סבה של זלדה, זכינו לחיות בדור שבו אנחנו יכולים להשיב מלחמה לשונאינו.

המילים של זלדה מזכירות את רש"י שחי במאה ה-11, ובזמן שמסע הצלב הראשון החל (1096) - באירופה נחרבו קהילות יהודיות באשכנז ויהודים נרצחו בהמוניהם בזמן שחלקם אולץ להמיר את דתו - ישב בעיר טרואה בצרפת ותהה אם התורה היא ספר חוקים, מדוע אינה פותחת במצוות אלא בבריאת העולם? וכך כתב בראש פירושו המונומנטלי: "שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים (גזלנים) אתם, (מפני) שכבשתם ארצות שבעה גויים! הם (הישראלים) אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו; ברצונו - נתנה להם, וברצונו - נטלה מהם ונתנה לנו".

קראו והשתוממו. בעומק צרת הגלות, כשבחוץ רצחו, אנסו ושרפו את עמנו, כתב רש"י: יום אחד נשוב ארצה, בוודאות נשוב ארצה, ואז נידרש להתמודד עם טענת אומות העולם בדבר "הכיבוש", כאילו גזלנו את אדמתנו מאחרים. תשובתנו תידרש לשאוב ממעיין הנצח של ספר הספרים: הארץ הזאת הובטחה לנו. גם מאמיני הקוראן חייבים להודות בכך (ראו סורה חמישית).

יעקב הרצוג, מדובריה המזהירים של ישראל (דודו של נשיאנו הנוכחי) אמר פעם: "זה נראה מאוד בלתי מדיני ובלתי רציונלי. אבל אני, העוסק במדיניות כבר עשרים שנה, משוכנע היום, יותר מקודם, שזה המפתח". הבעיה המדינית, סבר, קשורה בתפיסה ההיסטורית - אם היא ברוח האמונה או מטריאליסטית. אם אין דבר חוץ מחומר ואינטרסים, כי אז הטענה "ליסטים אתם" עלולה לתפוס. "אך אם התפיסה (ההיסטורית) היא ברוח האמונה, יהיה העולם מוכרח לקבל, שמבית ישראל באו מושג ההשגחה ויסוד האדם במוסד ההשגחה - ומושג זה אין לו קיום בלי ארץ ישראל".

הדברים האלה נכתבים בזמן שבמולדת החרות על גדות האטלנטי פורעים אנטישמים אסרו על יהודים להיכנס לאוניברסיטת קולומביה, המוסד הוותיק ביותר להשכלה גבוהה בניו-יורק (1754). במשך יותר מ-250 שנה עמלו חוקריו ומלומדיו לקדמו לשורה הראשונה בעולם; בזמן קצר עלולים תומכי חמאס ומצדיקי רצח יהודים להחריבו. האירוניה היא שהפורעים מחו נגד "הכיבוש" הישראלי - הם התכוונו לכלל מדינת ישראל וקראו להשמדתה - אך בפועל כבשו את המקום. כיבוש האוניברסיטה בא לאחר שנים של כיבוש התודעה והקתדראות למחקר בידי אויבי המערב. חינכו את הסטודנטים שם שארה"ב היא מקור הרע בעולם, ותמיכתה בישראל העצימה את הביקורת לתעמולה אנטישמית.

הפוסק המרכזי של האחים המוסלמים, יוסוף אל קרדאווי, פרסם לפני כ-20 שנה פסק הלכה על אופן הכיבוש המוסלמי את המערב בימינו: "קונסטנטינופול נכבשה בשנת 1453 בידי העות’מאני מוחמד איבן-מוראד (והפכה לאיסטנבול)... ועתה נותר כיבוש העיר האחרת - רומא, ולכך אנו מייחלים ובזה אנו מאמינים. משמעות הדברים - האיסלאם יחזור לאירופה פעם נוספת ככובש וכמנצח לאחר שגורש ממנה פעמיים... הפעם כיבוש אירופה לא יהיה באמצעות החרב אלא באמצעות ההטפה והפצת האידיאולוגיה האיסלאמית... ועד אשר יכלול את המזרח והמערב". רומא היא בירת הנצרות העולמית. קרדאווי וחסידיו כיוונו לכלל הציוויליזציה היהודית-נוצרית, וארה"ב היא מקום נוח לרעיונותיהם, במיוחד המחלקות למדעי הרוח והחברה שהפכו את סקרנות תלמידיהן לפשע ויצרו אקלים דעות לא סובלני המזכיר את הכנסייה בימי הביניים.

נאחל לארה"ב ידידתנו הטובה למצוא את הכוחות כדי להתמודד עם הרוח הרעה המאיימת על קיומה. אבל יהודי ארה"ב חייבים לשמוע את הקולות ולשוב ארצה. יהודי גרמניה נהנו מפריחה חסרת תקדים בזכויות האזרח ובהשפעה אדירה על התרבות, הפוליטיקה, המדע והחברה בארצם עד לשנות ה-30 של המאה שעברה. גם הם לא האמינו שהרעה תגיע אליהם. קראו את "רקוויאם גרמני" של עמוס אילון.

חכמינו בדור שאחרי חורבן הבית השני דנו בסוגיה ההיסטוריוסופית, באיזה אופן ייגאל העם. רבי יהושע (שההלכה נפסקה כמותו) אמר בתלמוד: "אם (ישראל) אין עושים תשובה - (אכן) אין נגאלים. (אז כיצד ייגאלו?) אלא הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושים תשובה, ומחזירן למוטב". כלומר שליט שיבקש להגשים את הפתרון הסופי שהגה המן. להיסטוריה דרכים משלה ללמדנו ענווה. הרב יהודה אלקלעי הוכיח שהתשובה המדוברת היא "תשובה כללית" (לאומית), כלומר שיבה הביתה לציון (בניגוד ל"תשובה רוחנית" פרטית). שמואל הנביא הסתובב ברחבי הארץ כדי לשפוט וללמד את העם, ואז שב לביתו בעיר רמה. והמקרא כותב: "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה, כִּי שָׁם בֵּיתוֹ".

ובחזרה לזירת ההתגוששות הציבורית שלנו שם פרסמה פרופ' לפיזיקה קביעה הקושרת בין האנטישמיות הגואה לבין ממשלת ישראל: "למרות שמאז השואה הוכרז 'לעולם לא עוד', במציאות האנטישמיות אותה אנטישמיות, וחזרנו לנקודת המוצא להיאבק על בית לעם היהודי מתוקף זכותו ההיסטורית ומתוך ההבנה העמוקה שבראי ההיסטוריה, גם זו הנגלית לנו בקמפוסים בארה"ב. מדינת ישראל היא עבורנו המקום הבטוח היחיד. לא ניתן לכהניסטים ולנתניהו להרחיב את הבית היחיד שלנו". קראו שוב וחשבו על הקשר בין הרישא לסיפא. האם היא מתעניינת באנטישמיות הגואה או ב"כהניסטים", ושמא כל עיקר הדיון הקצר נועד להגיע לשם היחיד המוזכר בו?

לוּ נחלק הציוץ לשתי אמירות נפרדות, החרשתי: ביקורת על האנטישמיות וביקורת פוליטית על הממשלה. הבעיה היא בחיבור הנורא בטקסט קצר בין שני הנושאים. הנחת היסוד היא שקיימת הקבלה בין הדברים, או במילים אחרות: היהודים (מסוג מסוים) אשמים באנטישמיות העולמית. האם בזמנים שבהם לא הייתה לנו ממשלה או מדינה האנטישמיות פחתה? מדוע להפיץ שיח כזה בעיצומה של מלחמה, כשאחינו ואחיותינו בעולם מתמודדים עם גל אדיר של שנאה כלפי עמנו? אספסיינוס עצר את קציניו הנלהבים להסתער על ירושלים הנצורה, ואמר להם להמתין עד שהיהודים יְכַלו זה את זה במלחמותיהם הפנימיות. עכשיו הוא מביט בנו וצוחק. נצחק עליו. עם ישראל חי.