את ההרהור על שירו של המשורר ההונגי אנדראש מזאי שלחתי למנויי 'פיוט' לפני עשר שנים. זה אינו שיר על זוועות השואה, אלא על הבנאליות של הרוע, שלא הוכחדה עם הניצחון על הנאצים אלא ממשיכה לפרוח עד היום.
את ההרהור והשיר אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.
לא חשבתי על יום השואה כשבמקרה מצאתי בין כתבי העת שלי את הגליון השני של 'רבקול - רבעון ישראלי לספרות' שערכה עמלה עינת בשנת 2000. אבל כשדפדפתי בו מצאתי את שיריו של המשורר ההונגרי אנדרש מזאי (András Mezei, 2008-1930), ונלכדתי בקסמם.
מזאי שרד את השואה ואת המצור הסובייטי בגטו של בודפשט בהיותו ילד. אביו, שהיה כנר רחוב, נרצח באושוויץ. בגיל תשע-עשרה הוא עלה לישראל, אך לאחר שנה וחצי חזר להונגריה ושם הצליח כסופר, תסריטאי, עורך ומשורר.
.
מזאי הוא 'משורר שואה' שאינו כותב על השואה, אלא על החיים ושיריו מרגשים דווקא משום שאינם שופטים את המציאות אלא רק מתארים אותה ומדווחים עליה. השירים שלו הזכירו לי את סיפוריה הנפלאים של אידה פינק, המצליחים לתאר פיסות חיים ושמחה בתוך הגיהינום.
את השיר 'זה הכל?' פותח מזאי בתיאור פשוט של סבתא ונכד. "אֶת שְׂרוֹכֵי הַנַּעֲלַיִם שֶׁל סַבְתָּא הִתִּיר הַנֶּכֶד תּוֹךְ שְׁפִיפָה", משום שהסבתא זקנה, ואולי שמנה, וקשה לה להתכופף. רק אחר-כך הוא "חָלַץ אֶת נַעֲלָיו הַקְּטַנּוֹת". זה תיאור של תסריטאי, המביים סצינה מסרט, ומגייס את האמפתיה שלנו ליחסי הסבתא והנכד, ולפעולה הקטנה של חליצת הנעליים. אין כאן כל הכללה או שיפוט או רמז לרקע של המעשה הזה.
רק אז מוסיף המשורר פרטים, שמאפשרים לנו להבין את חוסר ההיגיון שבמצב, ואת הקושי האנושי, של הסבתא והנכד, כשהמצלמה מתרחקת מעט ואנו מבחינים ברגליו של הילד, ש"עָמַד בְּתוֹךְ הַשֶּׁלֶג, בְּגַּרְבַּיִם בִּלְבַד". עכשיו, כשאנחנו מרגישים את הקור החודר לעצמות, ואת מה שאכזריות הטבע מעוללת לאשה קטנה ולילד קטן, מתרחקת המצלמה עוד, ואנחנו מבחינים ב"יַאנִי נַאג' וּבְיָדוֹ מְכוֹנַת-יְרִיָּה".
עד כאן תיאור המצב שקדם לפעולה, וכעת אנחנו מגלים ש "אֶת הַמַּחְסָנִית רוֹקֵן עַד הַכַּדּוּר הָאַחֲרוֹן". אנדראש מזאי חוסך מאתנו את תיאור הרשע שהוביל לשואת יהודי אירופה, והוא אינו מזכיר את הגזענות וההתבהמות ואיבוד צלם האדם של הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם, וגם של קורבנותיהם. הוא רק מתאר את האירוע הקטן הזה, בנפרד, והופך אותו לסצינה אנושית קטנה המציגה בפנינו את טבע האדם השברירי, הפושט ולובש פנים, ונע כמטוטלת בין האנוכיות והרשע לבין האמפתיה והחמלה.
מזאי אינו מתאר את החייל הרוצח את קורבנותיו כמי שמייצג את הרוע המוחלט, אלא כמי שנקלע, מרצון או שלא מרצון, כמו קורבנותיו, לסצינה שבה עליו לשחק תפקיד. למרות הזוועה, מתאר המשורר את החייל כדמות אנושית, שיש לה שם וזהות אישית. זו אינה מפלצת חסרת פנים, אלא אדם, כמוני וכמוכם, שנקלע לסיטואציה בלתי נסבלת. "זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיָּיו" שהוא ממלא את התפקיד הזה, ובניגוד לציפיות שלנו הוא אינו מגיב באלימות או בהפתעה, הוא אינו הופך את המעשה הנורא ל'בנאליות של הרוע' ואינו הופך שיכור מעוצמת כוחו. אנדראש מזאי מפתיע אותנו ביכולת שלו לחוש אמפתיה כלפי הרוצח, והוא כופה גם עלינו לחוש לרגע בתחושותיו ובהרהוריו.
כעת המצלמה מתרחקת, "וּכְשֶׁגַּלֵּי הַדַּנּוּבָּה הַגּוֹעֲשִׁים כְּבָר נָשְׂאוּ הַרְחֵק-הַרְחֵק אֶת הַגּוּפוֹת שֶׁצָּנְחוּ לַנָּהָר - יַאנִי נַאג' עוֹד נִצַּב עַל עָמְדוֹ תּוֹהֶה". גם כאן מפתיע אותנו המשורר, משום שהרהוריו של הרוצח אינם שונים, מן הסתם, מהרהוריהם של הקורבנות, מהרהוריו של המשורר, וגם מהרהורינו שלנו, הקוראים.
ההרהור הזה, של הרוצח, הוא ההרהור הקיומי, הראשון, שנמצא בכל אחד מאתנו כל הזמן, גם כשאנחנו מתעלמים ממנו, הרהור הבודק את משמעות חיינו: "וְכִי אֵלֶּה הֵם הַחַיִּים כֻּלָּם? מִי הָיָה מַאֲמִין כִּי זֶה הַכֹּל?"
