פרסום דוח ועדת וינוגרד הוא צעד חיובי. כל ארגון קטן, המשרת כמה אלפי לקוחות ובעל פעילות עסקת בסדר גודל קטנטן, יודע שתנאי חיוני לפעילות עסקית תקינה הוא הפקת לקחים תקופתית. מקל וחומר- ארגון גדול כמו מדינה. ועם זאת, כיצד מיישבים את המתח בין הנחיצות של תהליך 'ניקוי האורוות' ובין הניצול הציני של העולם הערבי ובראשם החיזבללה את מסקנות הדוח, כאילו שהם "ניצחו"?
ניתוח מרכסיסטי של אירועים רבים מזהים "מרכסיזם" עם "קומוניזם" ולא כך הוא. צורת החשיבה המרכסיסטית רואה בתיאוריות ובדפוסי חשיבה 'מבנה על' של מצב כלכלי. כך למשל התיאוריה הקפיטליסטית אינה אלא "מבנה על" של יחסי היצור, והליברליזם הקפיטליסטי, אליבא דמרכס, נועד לשרת את השלבים הגבוהים בפירמידה של יחסי הייצור, העשירים. אך אם נשמוט את הפרשנות הספציפית של מרכס, ונאמץ את מבנה החשיבה שלו ( שכל תיאוריה, דיעה, עמדה, הינה במידה מסוימת פונקציה של אינטרס כלכלי), הרי נגלה שבמידה רבה ההכרזות של צבא העיתונאים, הפרשנים, הפאנליסטים, המתראיינים, וה"מומחים" למיניהם כאילו "הפסדנו", אינם אלא פרי אינטרס כלכלי. וכשאני מתכוונת ל'אינטרס כלכלי' איני מתכוונת דווקא לכסף אלא ליוקרה ולמעמד.
הפסנתרן המבריק, מעמדו כ'פסנתרן מוביל' נוצר לו מרסיטלים מרגשים. זמרת הנשמה השחורה הנערצת, יוקרתה נובעת מנפתולי היכולות הווקליות המדהימות שלה (ראה ערך ארת'ה פרנקלין). הצייר, יוקרתו נובעת ממידת האוונגרדיות שלו, הוגה הדיעות, יוקרתו ממידת הראדיקליות שלו (ראה ערך סימון דה בבואר, נועם חומסקי או מישל פוקו).
הפובליציסט והפרשן, יוקרתו נובעת ממידת יכולתו "להרעיש" או להוות "מוכיח בשער" (ראה לדוגמא ארי שביט, ה'מוכיח בשער' האולטימטיבי של 'הארץ'). וכך קרה לנו עם פובליציסטיים במלחמת לבנון השנייה. את התחושה שהשגנו לא מעט במלחמה הזו (ראה ס' 12 ברשימת הנקודות שמציין
גרשון אקשטיין במאמרו) עמעמו מאמרי הפובליציסטיים ודברי הפרשנים וקריאות הפאנליסטים כי "אסון נורא מתרחש פה". כמו זמרת המחאה השחורה, שככל שקולה שחור יותר ועמוק יותר, כך תיחשב איכותית יותר (ראה ערך ארת'ה פרנקלין) כך הפובליציסט, ככל שיתריע בשער, וככל שיחשוף "מחדלים" ( גם אם הם מנופחים, ומופרזים) כך תהילתו תגבר. את ה"כשלון" ה"נוראי" במלחמת לבנון יש להבין על-רקע העובדה שמי שהציגו אותו ככזה, היו אלו שמתפרנסים (לאו דווקא בכסף כמו ביוקרה ובתהילה) מ"התרעה בשער".
ניתוח אורוולי של "הם ניצחו"
"... המוות לכם, תושבי ישראל. המוות לכם בוקר וערב, ואם יבוא הלילה אז נלביש אתכם בשמלה השחורה שלו, ויזנק המוות אליכם מכל מקום...."
תודה רבה לך, רדיו קאהיר. תודה רבה לך, קול הרע"ם, קול השידור של הרפובליקה הערבית המאוחדת שמזמן התפלגה. באמת, תודה על שטרחת להודיע לנו ממש במישירין, בעברית מובנת, מה גורל הועדתם לנו. תודה על שחיזקת אותנו באמונתנו שאין לנו ברירה אלא להילחם על נפשנו או להמתין עד שתלבישו אותנו בשמלה השחורה של הלילה." את הדברים האלו כתבה חנה זמר ב'דבר' ב-7.06.67. במאמרה הפובליציסטי המשעשע "קול הרעם או איך להבקיע שער עצמי", מתארת חנה זמר (בשפה ההומוריסטית האופיינית לה) את ההנגדה המושלמת בין ההתרברבות של נאצר על ה"ניצחון" (ביום השני למלחמת ששת הימים) לבין חיסול חיל האוויר שלו.
כאשר ישראל, במהלכה של מלחמת לבנון השנייה, התרברבה ב"נצחונות" והציגה כל הישג צבאי קטן, כל תזוזה קטנה של צבא ישראלי בתוך לבנון כ"מבצע מפואר" נזכרתי שוב ברשימתה של חנה זמר מאותו יום שני של המלחמה ביוני 67'. היא מתארת כיצד, ביום השני, כאשר חילות האוויר של סוריה ושל ירדן היו כלא היו, וחיל-האוויר של הצבא המצרי היה בדרך לגורל דומה, הרדיו בארץ דיווח דיווחים לאקונים.
ברגע שחיל האוויר שלכם הוצא מכלל פעולה כפי שהוצא ממנה, ההכרעה העקרונית כבר נפלה, הסכנות צומצמו, והיה ברור שהכל יתנהל פחות או יותר לפי החיזוי במטה הכללי של צה"ל. אבל הציבור שלנו לא ידע זאת. אפילו בשעה מאוחרת יותר, כאשר גם לסוריה וגם לירדן לא היו עוד חילות-אוויר, האנשים במקלטים אצלנו לא ידעו זאת. כי מדיניות הפרסום הישראלית הייתה לעכב את הידיעות על ניצחונות ולהסתפק בידיעות סתמיות. מי שרצה לשמוע דברים מפורשים פנה אליך, קול קאהיר. ואתה לא הכזבת את המאזין העברי:
"... חילות האוויר הערביים נהנים משליטה מוחלטת באוויר. אוי ואבוי לבושעים. איך נפלו שליטיכם בשגיאה הזאת. מה חשבו הדיפשים? בוודאי מצטערים כעת, אך זה כבר מאוחר...". כאשר שמעתי את הדיווחים המופרזים בתקשורת על "ניצחון" וההתפארות בכל צעד צבאי קטן כאילו מדובר במבצע גדול, זה התקרב באוזני לאותם דיווחים "מתפארים" של התקשורת המצרית במהלך "נצחונם הגדול" במלחמת ששת הימים. דווקא דוח הביניים של וועדת וינוגרד, אשר הציג תמונה מפוכחת יותר, כמו הסיט את מחט וסת-השפיות של ישראל אל מקום יותר נורמלי. לא התפארות בניצחון "לא כלומניקי" אלא התבוננות עם גוונים עמוקים יותר של מודעות-עצמית. פרסום מסקנות דוח הביניים של וועדת וינוגרד כמו השיב את ישראל למקום, על אותו רצף בין שתי הקצוות, אשר יותר קרוב להתנהלות התקשורתית והציבורית של ישראל במלחמת ששת הימים, מאשר לזו של מצריים באותה עת. דוח וינוגרד קירב יותר את ישראל אל עבר מקום של ביקורת עצמית מפוכחת, והרחיק אותה ממקום של התפארות עצמית אורווליסטית.
נסראללה סבור שהביקורת העצמית המפוכחת שלנו הינה עדות ל"כשלון". מצבנו, לאחר ועדת וינוגרד (אם נשכיל להשתמש בביקורת העצמית באופן מושכל, ולא משתק, כפי שדורון רוזנבלום
התריע) טוב יותר. מודעות עצמית מפוכחת. סרטים אמריקנים קומיים מציגים תמיד דמות של יורם אשר סבור שהוא אליל הבנות, או אישה שמנה במיוחד אשר מתהדרת בביקיני. מחשבתו של נסרללה שהוא ניצח, כאשר מדינתו חרבה, אין בה כדי להעיד שהוא "ניצח" כמו שהביקורת העצמית הנוקבת של ישראל אין בה כדי להעיד שישראל "הפסידה". המתח והפער בין ה'עדות העצמיות' (של ישראל מחד ושל נאסרללה מאידך), כל שיש בו להעיד הוא שישראל היא בעלת מודעות עצמית, וזאת לעומת החיזבללה, אשר שקועים ב'סרט' האורוולי שלהם. כמו אוקיאנה ב '1984' אשר תמיד "ניצחה" אויבים דמיוניים, כך החיזבאללה: הרס את מדינתו אבל "ניצח" (להוכחה, עד כמה הפיכחון העצמי הזה נוסח וינוגרד הוא תחילתה של היבנות חדשה של עוצמה ניתן להבין דרך
קנאת השכנים). מתוך ציטוט של דובר החיזבלה שהופיע בכתבה ב-Ynet, ניתן ללמוד עד כמה אורוולית היא השפה החיזבלאית:
גורמים בארגון חיזבאללה מיהרו להגיב על הדוח החלקי של ועדת וינוגרד, וכבר ביום פרסומו אמר האחראי על היחסים הבינלאומיים של הארגון, נוואף מוסאווי, כי הדוח הוכיח שהניצחון האלוהי אכן התגשם. יש מי שהובס - וזהו הצד הישראלי. ההתנגשות הזאת בין ההתנגדות (חיזבאללה) לישות העויינת (ישראל) הוכיחה את נקודות התורפה של מי שחשבו כי לא ניתן לנצח אותו. מה שקרה היה מוכיח את מה שאמרנו כל העת - שניתן להביס את האוייב הזה, ושאופציית ההתנגדות יכולה להביא ניצחון".
שפה של גוף טוטליטרי מאופיינת באורווליזציה: חירות היא עבדות, בערות היא הכוח, ישראל היא ה"ישות הציונית", ממשלה ריבונית לגיטימית של לבנון אינה אלא ה"קבוצה השלטת" וארגון טרור אינו אלא ה'חיזבללה'. נכון, גם אנו עושים את אותו הדבר, יטענו אנשי השמאל (למשל קוראים ל'לוחמי חופש' 'טרוריסטים'), אלא שאצלנו יש עיתונות פובליציסטית חיה וערה (ובועטת) אשר מקיימת דיון מאתגר, מתמיד ובועט במושגים האלו וכל הזמן מערערת עליהם. אבל שם זה מוחלט. ישראל היא ה'ישות הציונית' ואף אחד בדוחושב הבונקרי של נסרללה לא טורח לרגע לחשוב אם יש הצדק לקיומה של ישראל, או הגיון בכך שממשלת לבנון תהיה ריבונית. המשטר המחשבתי אשר רוחותיו נושבות ממעמקי הבונקר של החיזבללה אינו מרשה ערעורים המישוג האורוולי, ולפיו ישראל היא "ישות עוינת" (ולא מדינה אשר נסוגה לפני 6 שנים לקו הכחול מיוזמתה) וכו' וכו' כו'.
שוק ההיסטוריה כשוק המניות מה שמאפיין ביותר את שוק ההון הוא שהשמועה יוצרת מציאות. ידועה העובדה שערכה של מניה יורד כאשר מפיצים עליה שמועות 'רעות', ולהפך, שמועות 'טובות' מעלות את ערכה של מניה.
דומה שכיום אירועים מלחמתיים או היסטוריים אינם עומדים בפני עצמם, אלא מקבלים את ממשותם מתוך המשמעות אשר התקשורת יוצקת להם בדיעבד. מה קרה בלבנון באמת? לעולם לא נדע. זה תווך לנו דרך פרשנים, פאנליסטים, צלמים שליוו את צילומיהם במלל של קריין ש'מפרשן'. אירועים בעידן המודרני, יותר משהם קרו, הם קרו כפי שהתקשורת והפרשנים הרגעיים בכל דקה מתחלפת ב'24 שעות ביממה שידורים' רצו שתקרה.
כל אירוע ניתן למנף, לכאן או לכאן ההינתקות מהווה דוגמא לאירוע אשר הן מימין והן משמאל מכריזים עליו כ'רע'. מימין, כי מסרנו שטחים ללא הסדר, ובכך חיזקנו את החמאס, ומשאל, פחות או יותר מאותן סיבות, ומשום שהחלשנו את אבו מאזן.
כמו ארץ המראה של עליסה, אשר בה יותר משיש בה 'עליסה' יש בה 'עשרות השתקפויות של 'עליסות' מתוך עשרות מראות', כך אירועים, היסטוריים, עכשוויים, יותר מאשר יש להם ממשות משל עצמם, יש להם ממשות אשר אינה אלא הפרשנות שנוצקה לה (מפרשנויות, פאנלים וכו').
אם מבינים את המגנון הזה, ולפיו כל אירוע הוא מה שהתקשורת תעשה ממנו בדיעבד, אפשר למנף אירועים "רעים" (כגון ההינתקות) ולעשותם לטובים. לא בדרך של ה'דוחושב' האורוולי של נסראללה, אלא בדרך אשר מכירה בממשות האירוע על כל האי-שלמויות שבו, אבל עדיין יודעת למנף אותו למקום טוב. דוגמא? ההינתקות, אשר הייתה רעה כיוון שנעשתה ללא הסדר ועל כן החלישה את אבו מאזן וחיזקה את הקיצוניים, ניתנת למינוף לכיוון החיובי: כך למשל, אם ישראל תיענה לקריאת מדינות ערב למשא-ומתן על בסיס היוזמה בסעודית, היא תוכל לדרוש יותר, תוך ידיעה בטוחה שכאשר תתחייב ליתן בתמורה (שטחים בגדה) היא תעשה כן ללא ספק, שכן יש בידיה הוכחה 'ניצחת' שהיא יכולה לפנות שטחים ביעילות (וב'רגישות ונחישות'). קרי - ההינתקות יכולה להיות ממונפת באופן חיובי ביותר, ככיסוי לצ'ק של הבטחות ישראל בעתיד. מכיוון שהבטחותיה של ישראל לסגת הן בעלות 'כיסוי בטוח' (בשל ההינתקות) היא תוכל לדרוש יותר משכנותיה תמורת הבטחה כזו.
את הדוגמא של 'כיצד ניתן למנף את ההינתקות לכיוונים חיוביים' הבאתי כאן אך ורק כדי להמחיש כי כל אירוע, מכיוון שהוא 20% בשר (קרי: האירוע הממשי) וכ 80% ויותר 'פרווה' (קרי מה שהתקשורת והפרשנים והפנלים עושים ממנו בדיעבד), גם את תוצאות פרסום מסקנות הביניים של דוח וועדת וינוגרד בקרב העולם הערבי, אפשר לנתב לכיוונים חיוביים יותר.
לכאורה בעיני נסראללה, ועדת וינוגרד הינה "הוכחה" ל"הפסדנו" ו"עדות" ל"ניצוחנם". האם אי הנוחות מכך צריכה לגרום לנו 'לא לעשות וינוגרדים יותר'? (ראה למשל דבריו של גרשון אקשטיין במאמרו "
אולמרט צריך להשאר") מיום 6.05.07:
כלי התקשורת בעולם הערבי העוין הסובב אותנו חוגגים בכל המרץ את דוח וינוגרד. התפטרות ראש הממשלה ו/או ממשלת ישראל בעקבות מלחמת לבנון השנייה כמוה כהודאה בכישלון ותספק להם הוכחה לכישלוננו במלחמה וחיזוק תחושת הניצחון אצלם. פסטיבל חגיגות ניצחון המוניות מצד החיזבאללה, בצד האדרת כבודו וכוחו כוחו של נסראללה, אותו בכל מאודנו רצינו לחסל, יחזקו את אמונתם של אויבינו, שבמערכה הבאה הם ינצחו. ביטחון עצמי כזה אף עלול לגרום להם להקדים את המערכה הבאה לימי חולשתנו אלו.
למעשה, מה שאפשר 'לקלקל' בתקשורת אפשר לתקן בתקשורת.
ההסברה בעולם הערבי "חוגגת" על וינוגרד? ככל הידוע לי, הסברה או תעמולה או שטיפת מוח של גורם כל שהוא באמצעי התקשורת אינה גורם טבע שקשה להתגבר עליו (וגם על גורמי טבע אפשר להתגבר). הם מסבירים? אדרבא! נסביר גם אנחנו.
ישראל יכולה לצאת
במסע הסברה אשר ממחיש לעולם את ההבדל בין דמוקרטיה מתגוננת (אשר במסגרת היותה מדינה דמוקרטית מקיימת מנגנונים פתוחים לעין הציבור של ביקורת עצמית) לעומת הבונקר של נסראללה, מדינה בתוך מדינה, שהיא דיקטטורה אורוולית.
על ההסברה הישראלית לשבץ את דיווחי ועדת וינוגרד, מחד, ואת התרברויות נסראללה, מאידך בקונטקסט: אין זה מעיד ש"הם ניצחו" ו"אנחנו הפסדנו" אלא שהם 'חיים בסרט', אשר הגלגלים המניעים אותו היא השפה האורוולית ("ההתנגדות ניצחה את הישות הציונית, בלה בלה בלה") ואילו אנו דמוקרטיה ראויה, אחראית, אשר יודעת להודות בכישלונותיה וללמוד מטעויותיה, דמוקרטיה אשר אינה מפחדת מביקורת עצמית. זהו בדיוק הסימן לחוזק אשר משולב באחריות עצמית ובדמוקרטיות בוגרת. כך צריך להסביר זאת לעולם, כדי למתן את הנזקים של תעמולת-השטות של נסרללה, אשר 'רוקדת' באורווליות אופיינת על מעשה דמוקרטי אחראי שלנו.
