השחיתות השלטונית הפכה בשנה החולפת לאיום אסטרטגי על מדינת ישראל. כבר נאמר ש"כוח משחית, וכוח מוחלט - משחית לחלוטין" (הלורד אקטון). ולכן, המבחן של מדינה מתוקנת אינו בקיומה או באי-קיומה של שחיתות, אלא, האם קיימים מנגנונים אפקטיביים לביעור השחיתות, והאם המנגנונים האלה מתפקדים. במרוצת השנה, היינו עדים לסירוס שיטתי של המנגנונים והנוגדנים, כל אותן מערכות בקרה שנועדו להילחם בשחיתות.
מספר מקרי מבחן עמדו במרכז הדיון הציבורי, אביא את הדוגמא המובהקת והבולטת של ראש-הממשלה, שנחקר בארבע פרשות שחיתות. (פרשת הטיית המכרז בבל"ל, מרכז ההשקעות, הרשות לעסקים קטנים ופרשת הבית ברחוב כרמייה). בעקבות העלאת החשדות, השתלח ראש-הממשלה במבקר-המדינה, מיכה לינדנשטראוס, השמיץ והכפיש את החשב הכללי, הדוקטור ירון זליכה, שנאלץ בסופו של דבר לפרוש מתפקידו, ובכך החליש בזדון וקעקע את מעמדם של שני גורמי מפתח, במלחמה בשחיתות.
ראש-הממשלה גם שותף לניסיונו של שר-המשפטים לחולל מהפיכה אנטי-חוקתית. הוא הובא על-ידו על-מנת להיות קבלן הביצוע במאבקו בבית המשפט העליון, מתוך מטרה לרסקו עד דק, ולפגוע בנשיאה ביניש העומדת בראשו. במקום ששר-המשפטים ישמור על עצמאותה של מערכת-המשפט מפני פוליטיזציה, הוא העלה שורה של יוזמות, שמטרתן לחסל עצמאות זו.
אחת ההצעות של השר פרידמן מבקשת לאפשר לכנסת לבטל פסיקה של בג"צ. דהיינו, שהכנסת תוכל להצביע מחדש על חוק, שנפסל בידי בית המשפט בשל היותו בלתי חוקתי, ולהותיר אותו על כנו, ברוב של 66 חברי-כנסת בלבד, במקום רוב גדול יותר. המשמעות היא הפקרת זכויות-האדם לשרירות ליבם ועריצותם של הפוליטיקאים. בכך מחבל השר לא רק במלחמה בשחיתות, אלא גם בבג"צ שהוא קו ההגנה היחיד והאחרון על זכויות-האדם.
הפגיעה הזו בבג"צ מסוכנת שבעתיים, לנוכח העובדה, שהכנסת מצידה לא רק שאינה נוקפת אצבע לשמירה על זכויות האדם, אלא המשיכה גם בשנה האחרונה לחוקק חוקים דרקוניים, המבטאים נורמות של התעלמות והפניית עורף לזכויות-האדם והאזרח בישראל.
לרשות המחוקקת יש אחריות מוסרית ושלטונית עליונה לבצר ולהגן על צביונה הדמוקרטי של ישראל. אך לצערי התמונה המצטיירת היא עגומה. פעם אחר פעם, בשורה של נושאים, הכנסת מפרה את חובתה להרחיב את ההגנה על הריבון האמיתי בדמוקרטיה שהוא האזרח, האדם באשר הוא אדם, והיא אף פוגעת באמצעות חקיקה גזענית, מפלה, כופה פולשנית ואנטי-דמוקרטית.
הדוגמא המעודכנת ביותר היא, היוזמה הנפסדת והנמהרת לאסור פרסום שמות חשודים לפני הגשת כתב אישום נגדם. יוזמה שמשמעותה הטלת צנזורה, השארת "תיקים באפילה" על חקירות שחיתות, לרבות של אנשי ציבור, תוך פגיעה אנושה בזכות הציבור לדעת ובשוויון בפני החוק.
הוכח שדווקא פרסום שמות חשודים הוא חיוני, כי הוא יוצר "אפקט דומינו" וגורם במקרים רבים לעדים נוספים להגיש תלונה למשטרה. כך היה במקרה של הנשיא קצב. נשים, שקודם לכן, לא העזו להתלונן אזרו עוז לאחר פרסום החשדות בכלי התקשורת נגד הנשיא קצב, הבינו שהן לא לבד והתלוננו, מתוך שאיפה להביא למיצוי הדין.
אך החתימה של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, על הסדר הטיעון המחפיר עם הנשיא קצב וההגנה על ההסדר בבג"צ בכל מחיר, תוך מתן יד להכפשת המתלוננות, ולהטלת דופי בהן ובאמינותן, היא כישלון מקצועי ומוסרי של מערכת אכיפת החוק.
שנת 2007 תרשם, אפוא, כציון דרך נוסף בהידרדרות הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל. מאחר שראש-הממשלה כבר הודיע בעזות מצח שהוא לא יתפטר גם לאחר פרסום הדוח הסופי של ועדת וינוגרד, קשה לתלות תקוות בשנה החדשה.
