"ודבורה אישה נביאה אשת לפידות היא, שופטה את ישראל בעת ההיא. והיא יושבת תחת תומר דבורה בין הרמה ובין בית-אל בהר אפרים, ויעלו אליה בני ישראל למשפט" [שופטים, ד', ד-ה]
בביקור בבית המשפט העליון, מתלווה אל קבוצות מבקרים מדריך מקצועי המסביר מטעם הנהלת בית המשפט את האדריכלות של המבנה.
מחוסר ידע, או מפאת כבודם של המתכננים, ההסבר אינו כולל סקירה על אודות ליקויי בנייה חמורים שישנם במבנה, אשר הם בבחינת אי התאמה לחוק התכנון והבנייה ותקנותיו, כגון - מדרגות ללא מעקים בהתאם לתקנות ולתקן ובמידות לא תקינות, גובה אדני חלונות לא תקני, מרפסת רחבת ידיים עם קירות זכוכית בינה לבין האולם הפנימי, אשר הגישה אליה חסומה באמצעות דלת נעולה - כי אין בה מעקה להגן על מי שמשתמש בה, חלונות הסגורים דרך קבע בגלל שתכנונם מנוגד להוראות התקנות והתקן מבחינה בטיחותית, ועוד.
המדריך כן מסביר כי האדריכלים תכננו בכוונה תחילה את המבנה בגובה רב כדי להדגיש את אפסותו של האדם וליצור מורא בפני חבר השופטים, וזו גם הסיבה להגבהת הבמה והרחקתה מהציבור, מהטוענים ומהעדים, שאלה כולם נמוכים ורחוקים במטרה שיישמר מרחק וייווצר מורא.
הרעיון הזה הוא חדש - אך עקבי, וכך גם בבית המשפט המחוזי בחיפה שנבנה לאחרונה, נשמר העיקרון של מרחבים האמורים להגביר את אימת בית המשפט, היא האימה של הבא בשערי היכל הצדק אל מול שופטיו המורמים מעם.
ושוב, ליקויי הבנייה בפרטים "הקטנים" הם צועקים: מעקים לאורך מאות מטרים הבנויים בניגוד לתקן הישראלי 1142 מבחינת חוזק ומבחינת המהנה דמוי הסולם, מהלכי מדרגות עם רומים פתוחים - דבר המהווה אי התאמה לפרק 8 בתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל - 1970, התוספת השנייה, הכשרת מרחב מוגן כאולם בית המשפט ללא הסדרי אוורור כחוק, ועוד ועוד.
כאילו לא די בפחד של כל מי שצריך לשאת דברים בפני ציבור, קל וחומר של עד העלול להיות מופתע וגם נחקר בצורה בוטה, כאילו לא די בפחד ופיק הברכיים הפוקד עדים רבים אף ללא עידוד בדרך מלאכותית-תכנונית. כאילו באמצעות יצירת המורא הזה, וגרימת רתיעה של העדים עד כדי כך שחלקם מחרישים ונאלמים דום - מושג הצדק.
התכנון הראוי למבנה בית המשפט היה צריך לקרב את המתדיינים בבית המשפט אל השופטים וליצור אווירה נאותה ומזמינה בה לא יעצור העד את מלותיו, ולא יחסום הטוען את מחשבותיו.
כדבורה הנביאה, ששפטה את העם תחת תומר דבורה, וכבית המשפט בתימן.
כבודם של השופטים צריך להתקיים על בסיס אחר.
כבוד בית המשפט צריך להינתן בעקבות פסקי הדין המוצאים מתחת ידו, ובהתאם למשפטיו הצודקים ולא על סמך בנייניו המפוארים, בין אם הם נגועים בפגמי תכנון ובנייה ובין אם לא.
הרב יוסף קאפח מתאר את בתי המשפט בתימן בספרו "הליכות תימן" בהוצאת מכון בן צבי - האוניברסיטה העברית, ירושלים 1987, וכה נכתב בעמוד 71:
"בכל הערים והכפרים גם המארי וגם חברי בית הדין עוסקים כל אחד במלאכתו, שממנה פרנסת בני ביתו, בין שהוא צורף, נפח, סנדלר, תפר או חנווני. ובהזדמן דין ודברים לפניו, באים המתדיינים למקום עבודתו והוא מפסיק לשעה קלה ודן ביניהם בלי שום תשלום. במקרה שיש צורך לכתוב שטר או הסכם ביניהם, מקבל הדיין שכר סופרים קטן בעד הכתיבה בלבד".
לאמור, בית הדין מגיע לנפחיה.
או יושב בשער העיר.
או תחת תומר דבורה.
בלי מורא, בלי משוא פנים, ועם כבוד.
