הפוליטיקה הגלויה בישראל אינה עושה חסד עם השמאל. בלשון המעטה. הדמוקרטיה הישראלית דוחה בבוז כל מה שמדיף ניחוח של שמאל ותוצאות הבחירות מעידות על כך כמיליארד עדים. העובדה הזאת, הפשוטה כל-כך, המובנת מאליה, הצודקת מאין כמוה, הנכונה, האמיתית, החוקית, הדמוקרטית - אינה מקובלת בחוגי השמאל הישראלי, הנאור, הליברלי, המערבי, המתקדם, ה"צודק" תמיד והחכם מכל. מבחינתו העם טועה, החוק טעות, ועל כן חלה עליו חובה קדושה לתקן את הטעון תיקון.
יצחק בן-אהרון המנוח קרא בזמנו "להחליף את העם!" אבל הדבר לא הסתייע. לא נמצא עַם שיסכים להחליף אותנו ונדרשה חלופה אחרת. עוד מערכת בחירות ועוד תעמולה ועוד ניסיון, והשמאל הישראלי נחל פעם אחר פעם שוקת שבורה ועימה מפח נפש. הייצוג בשלטון הלך והצטמק לכדי פירורי רסיסים שגם מאזניים דיגיטליים אינם מושפעים מהם. זהו השמאל. סתם אבק.
מה עושים? מחד-גיסא, הדעת אינה סובלת קבלת הדין והתנהלות בהתאם להכרעת הרוב, ומאידך-גיסא, איך אפשר לתת לאספסוף נקלה לקבוע אורחות חיים רק בגלל שהוא "רוב"? הלא ה"רוב" הזה אינו יודע אפילו מה "טוב" לעצמו! חובה הומניטארית היא לחלץ אותו מטמטומו, להציל את נפשו התועה ולהשיבו אל דרך המלך הנאורה, הליברלית, המערבית וכו' וכו' וכו'...
אבל לא אלמן הוא השמאל הנבזה והמאוס הזה. אלפיים שנות גלות לימדו את העם היהודי לעקוף חוקים ותקנות ולהתנהל בחדווה ובחמדה אפילו תחת גזירות אכזריות. במקום להשקיע מאמצים נואשים לכבוש את השלטון הלגיטימי - נעקֵר ונסרס אותו ובפועל נשלוט תחתיו. שיקימו להם כנסת וממשלה עם ה"רוב" שלהם כאוות נפשם, אבל מה יהיה פה ואיך יהיה ולמה וּמדוע - אנחנו נקבע! נשמע הזוי? לא יתכֵן? בלתי אפשרי? אוי התום והתמימות, מֶה היינו עושים בלעדיכם? איך אומר השיר: זה יתכן, זה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן שרים. מי כשמאל הישראלי הנאור, החכם, הליברלי, המערבי, האינטרנטי וכו' וכו' יודע לשיר?
להווי ידוע כי השלטון, כל שלטון, מכל מין וסוג, הוא תְּלוּי הון, תקשורת, אקדמיה ומשפט. אלה, למרבה המזל, אינם נתונים להכרעת בוחרים עילגים ובמדינה דמוקרטית יש להם מעמד-עַל חוקי וחוקתי. עד כאן ברור? מוסכם על הכל? כולל הבוחרים והנבחרים? אז יאללה, מכאן כבר הכל יותר פשוט. לוקחים את ההון, התקשורת, האקדמיה והמשפט וכל היתר יכולים לדבר לַלַמְפָּה! אלה ישמשו אותנו לשלוט שלטון ללא מצרים על-ידי זרועות של ארגוני זכויות אדם. מה יותר פשוט מזה? מי יהין להתנגד למונח כמו "זכויות אדם"? ועוד בתמיכה של הון, תקשורת, אקדמיה ומשפט? זוהי הפוליטיקה הסמויה בהתגלמותה.
ארגוני זכויות אדם, זה קודם כל תעסוקה מעניינת ושכר לא מבוטל בצידה. לבד מן המשכורת יש תנאים מפליגים הכוללים טקסים וקבלות פנים עם קייטרינג משובח, ועידות וכנסים באתרים קסומים ופינות חמד - כולל טיסות, מלונות, מסעדות, סיורים וטיולים - בנוסף על לשכה מפוארת, נהגים, מזכירות, עוזרים, יועצים, דוברים ושאר מלחכי פינכה. אושר ועושר כמשמעם.
אבל החשוב מכל הוא היכולת האומניפוטנטית, האלוהית, לקבוע מיהו "אדם" ומהן זכויותיו. לא כל ילוד אישה בשר ודם הוא "אדם". פעיל זכויות אדם איננו רופא חסר אבחנה - יש אדם ויש תת-אדם! יש סרבן מצפון ויש נער גבעות! יש לבן ויש שחור! יש אנרכיסט ויש פורע חוק! אין פלא אפוא שהארגונים הללו, שלגמו עוד ועוד מן הכוח הזה, נהבלו מן השיכרון וכבר הם מתנודדים מצד אל צד כדרך שיכורי יין מן האספסוף שכמוני, ועוד מעט קט ימעדו ויהיו למוטלים שורה ארוכה-ארוכה כמחלקת ההר.
בתוך כך מצאתי בתוך עמורה צדיקה אחת. ד"ר נעמה כרמי. במאמר פרי מקשיה בשם "בזכות ההפרדה" היא פוערת סדק צר וחשוב בחומת הרמייה הזו הקרויה לשווא "זכויות אדם". בתמימותה, היא מבקשת להפריד בין השיח הפוליטי הלוקלי לבין שיח זכויות האדם האוניברסלי. מי ילך לעמול בארגון זכויות אדם חסר פניות? אבל הסדק הוא סדק! בֶּקָע! גם אם הוא נאיבי. והוא ברוך מאין כמוהו.
אנא קיראו!
