במהלך המאה העשרים היו שתי תקופות שבהן התחמם כדור
הארץ, האחת בערך בין השנים 1910 ו-1940, והשנייה בערך בין השנים 1980 ו-2000. בין שתי תקופות אלה הייתה תקופת יציבות שנמשכה בערך ארבעים שנה. כידוע, מייחסים מדעני האקלים את ההתחממות לעלייה בכמות גזי החממה (בעיקר פחמן דו-חמצני) באטמוספרה, אך לאמיתו של דבר, אין להם הסבר מוסכם לעובדה שבשנים 1980-1940 המשיכה לעלות כמות גזי החממה באטמוספרה, ואילו הטמפרטורה שמרה על יציבות. כל אדם המתבונן בנתונים, ואינו מאמין אמונה עיוורת במדענים, לא יתפלא אפוא אם תימשך תקופת היציבות הנוכחית ארבעים שנה, שכן רק לא מזמן הייתה תקופת יציבות דומה.
גם על השאלה מתי הפסיקה ההתחממות קל לענות באמצעות הקביעה ששנה שרוב השנים שלפניה היו קרות ממנה, ורוב השנים שלאחריה היו חמות ממנה, היא שנה השייכת לתקופת התחממות. שתי השנים האחרונות המקיימות את התנאי הזה הן 2000 ו-2001, אך כיוון שכל השנים שאחרי שנת 2000 היו חמות ממנה באופן משמעותי, ואילו הטמפרטורה בשנת 2001 לא הייתה רחוקה מממוצע הטמפרטורה בשנים שאחריה, קל לקבוע ששנת 2001 מסמנת את תחילת תקופת היציבות הנוכחית.
העובדה שמדעני IPCC העדיפו באופן שרירותי לדון בתקופה 2012-1998, במקום בתקופה 2012-2001, גרמה אפוא לעיוות התמונה. כיוון ששתי השנים - 1999, 2000 - היו קרות הרבה יותר מכל השנים שאחריהן, מגמת השינוי לחמש-עשרה השנים 2012-1998 היא של עלייה בקצב של 0.04 מעלות לעשור. אומנם קצב עלייה זה נמוך פי ארבעה מקצב השינוי בחמש-עשרה השנים שקדמו להן, שהיה 0.16 מעלות לעשור, ולכן יש הצדקה לדבר על האטה, אבל מגמת השינוי לשנים 2012-2001 - שהן כאמור לעיל שנות היציבות שאליהן יש להתייחס - היא של יציבות כמעט מוחלטת.
התמונה האמיתית איננה אפוא של "האטה בקצב ההתחממות", אלא של הפסקה מוחלטת של ההתחממות. מדעני IPCC לא יכלו להתעלם לגמרי מהמציאות, אבל בכל זאת ייפו אותה במקצת.
שלושה ימים לאחר פרסומו של ה"תקציר למקבלי ההחלטות", פורסם הדוח המלא, ו
בפרק התשיעי של דוח זה מנותחת הסטייה של הנתונים בפועל מהתוצאות שנובאו על-ידי המודלים, ונחשפת הטעיה משמעותית נוספת של מדעני האקלים: בתשובה לטענות לפיהן הפסקת ההתחממות סותרת את תיאוריית גז החממה שעל פיה נבנו המודלים, הצהירו מדעני האקלים לא פעם שתקופות יציבות של עד חמש-עשרה שנה אינן דבר נדיר במודלים אלה. אלא שבתרשים 1a שבעמוד 9-162 מוצגות תוצאות שהתקבלו מ-114 מודלים כאלה, וקצב העלייה הנמוך ביותר לתקופה 2012-1998 היה 0.05 מעלות לעשור. תקופת יציבות של חמש-עשרה שנה לא הופיעה אפילו באחד מ-114 המודלים שנבחנו!
בפסקה השנייה של עמוד 9-27 נכתב שב-111 מתוך 114 המודלים שנבחנו, הייתה המגמה גבוהה בוודאות מזו שנרשמה בפועל בין השנים 2012-1998, ומתרשים 1a ברור שגם שלושת הנותרים היו בחלק העליון של אומדן מגמת הנתונים לשנים אלה. אך בין אם הסיכוי לקבלת הנתונים של תקופת היציבות הנוכחית הוא אחוז אחד או עשירית האחוז, די בכך שסיכוי זה הינו נמוך מ-5% כדי שנוכל להצהיר שמודלים אלה כשלו, ושהופרכה תיאוריית גז החממה שעל פיה הם נבנו. יש לשער שגם מדעני האקלים שבנו מודלים אלה מבינים זאת היטב, גם אם טרם הודו בכך בפה מלא.
והערה לסיום: הכלכלן הדגול מילטון פרידמן אמר פעם שמידת ההתאמה של מודל כלכלי לנתונים תלויה בכמות הזמן המושקעת בבנייתו של המודל, והתכוון לכך שתמיד נוכל למצוא עוד גורמים שבאופן מקרי מסלול השינויים שלהם בעבר יוכל לשפר את יכולת ההסבר של המודל שלנו. ואכן, מן המפורסמות הוא שמודלים כלכליים הנותנים התאמה מעולה לנתוני העבר, כושלים בחיזוי נתוני העתיד, ובדיוק כך קרה גם למודלים האקלימיים שנסקרו בדוח הנוכחי של IPCC. אלא שבעוד שאצל הכלכלנים קיימות אסכולות שונות המנהלות ביניהן ויכוחים אינסופיים, אצל מדעני האקלים אסכולה אחת השתלטה על התחום, והפכה את התיאוריה שלה, עוד בטרם נבחנה יכולת החיזוי שלה, לאמת מדעית שאין לערער עליה. "קנאת סופרים תרבה חכמה", ואילו עריצות מחשבתית מובילה לכישלונות דוגמת זה שחווים עתה מדעני האקלים, וחווה לפני ארבעים שנה אליהו זעירא.
