מחפשים גרגרים

מתוך כבוד ואהבה לטקסט המקראי, אני מבקש ברשימה זו לקיים דיאלוג כאוב של אוהב עם הטקסט המקראי, אליו אנחנו מתייחסים בשבת שחלה בחג הפסח.

חג הפסח מסמל את יציאת עם ישראל ממצרים וגאולתו מעבדות לחרות, ובעיקר מגלה קשר חדש ומיוחד בין עם ישראל לקב"ה - קשר של בן לאביו. כאשר הקב"ה שולח את משה רבנו לפרעה לומר לו: "שלח את עמי ויעבדוני" - הוא מקדים ומכריז "בני בכורי ישראל". לאמור: הקשר והיחס המיוחד הזה, יחס של אב לבנו - הוא זה המחייב את הגאולה.

יחס אמביוולנטי מובהק, דו-ערכי, הפגין כלפי חג הפסח מייסד המדינה דוד בן-גוריון, שליח ההשגחה לחולל נסי תקומת המדינה היהודית וקיבוץ הגלויות, בדיוק על-פי המתווה שחזו נביאי ישראל. מצד אחד העריץ את משה רבינו, המנהיג האולטימטיבי שזקף קומתה של משפחת עבדים כנועים ושפלים, שהייתה בהנהגתו לעם גאה, שיצא ביד רמה משיעבוד לעצמאות. מצד שני, הוא עצמו נמנע מלחגוג עם בני ביתו את ליל הסדר. במקום זאת העדיף את הסדר הצבאי המרכזי, עם החיילים והמפקדים, שהסבו ברוב עם באחד מבסיסי צה"ל. בשנותיו האחרונות, כחבר קיבוץ שדה בוקר, הוא חגג עם חברי הקיבוץ. ההיסטוריון ד"ר צבי צמרת ז"ל, שהלך לעולמו בפברואר האחרון, מציין כי "ילדיו ונכדיו על-פי רוב לא היו לצידו בליל הפסח" (רבעון 'האומה' גל' 229, 2/2023).

בליל הסדר אנחנו נותנים ביטוי של אהבה לאליהו הנביא. במאמר הזה אני מבקש לנהל דיאלוג כואב עם דמותו של האדם האהוב גם עלי. בספר מלכים א' פרק י"ח אנחנו פוגשים את הטקסט של הפטרת השבוע "כִּי תִשָּׁא". בהפטרה נקרא על דמותו של אליהו הנביא - בשר ודם - שלא מת, אלא עלה למרומים וזכה לחזור באופן פלאי לעמו, להופיע מולו כדי להוכיח ולייסרו במילים קשות על חטאיו.

במשך שנים רבות, ביום העצמאות, כמעט מיום עומדי על דעתי נשאתי עיניי לשמיים ולא רק כדי לשאת תפילת הודיה על הנס הגלוי, תקומת העם היהודי ושיבתו למולדתו, אלא כדי לשמוע את הקול השמיימי ולחזות במטוסים השונים חגים וחולפים ביעף מעל בתינו ומעוררים פרץ התרגשות ושמחה, גאווה ותחושה עילאית כמעט כמו שירת ההמנון, הנפת הדגל, מותירים שובל של גאווה.