הדור שלנו מחפש אמת גדולה

מדינת ישראל המודרנית אינה המצאה חדשה – היא מגיעה לאחר שני גלגולים קודמים של ריבונות יהודית בארץ ישראל, בימי הבית הראשון והשני. בדור זה זכינו לקבל על עצמנו באחריות ובענווה את המשמרת השלישית, ובתקווה שתהיה גם האחרונה. חובת ההוכחה היא עלינו; זו המשמרת שלנו והאחריות שלנו.

אם אתאר ממעוף הציפור את התהליכים המרכזיים שהיו היסודות שהביאו אותנו לכאן, לרגע הזה, במדינת ישראל, שנת תשפ"ג, אומר כך: עד הקמת המדינה, בכל שנות הגלות הארוכה, האתגר המרכזי של העם היהודי היה לשרוד. נדמה כי שאלת הזהות של העם לא הייתה עניין מורכב. בין שרצינו ובין שלאו דאגו העמים סביבנו שנדע ונבין שאנחנו יהודים. חיים משותפים, למרות ההבדלים בינינו, לא היו אתגר שהתמודדנו איתו, וההבנה כי אנו תלויים זה בזה הייתה עובדת חיים פשוטה. כמו-כן, החלום, הכמיהה לארץ ציון וירושלים הייתה ברורה ומשותפת לכל יהודי על פני הגלובוס. משעה שקמה המדינה היהודית השלישית ועד השנים האחרונות עסקנו בעיקר בביסוס קיומנו הפיזי – בניית בתים, סלילת כבישים, הקמת מוסדות וביצור כוח המגן אשר הסיר את חרב אויבינו מעל צווארנו. כיום, כ-75 שנה לאחר נס תש"ח, אני מאמין שאנו, כעם וכאומה, נמצאים בעיצומו של תהליך התבגרות והגדרה מחודשת לזהות, לייעוד ולדרך שבה אנו רוצים לצעוד יחד.

מרגע שחזון הנביאים וחלום הדורות התגשמו מתגלה כי מה שהיה מובן מאליו לאורך שנות הגלות אינו ברור עוד, ומדינת ישראל נמצאת בצומת דרכים. יש שיגידו שהיא במשבר זהות ויש שיאמרו באתגר של זהות. ברשותכם, ובענווה, אני מבקש לפרש את ימינו אנו לא כמשבר ולא כאתגר, אלא כתקופה נפלאה של גיבוש מחודש של הזהות היהודית-ישראלית שלנו. תהליכים עמוקים כאלו עלולים לפעמים להבהיל. שבטי ישראל המחפשים את מקומם במרקם החיים והשמעת קולם בציבוריות יוצרים, מטבע הדברים, חיכוכים. אנו נדרשים להסתכל לדור הזה בעיניים ולהבין את כאביו. עלינו להבין שהדור שלנו מחפש אמת גדולה. הוא רוצה להתבגר. התשובות שניסחנו בעבר אינן מספקות אותו; הוא מבקש לבנות קומה זהותית גבוהה יותר. כפי שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק בחיבורו המכונן "מאמר הדור". "הדור הצעיר" – כותב הרב – "הכוחות נתעוררו בתעורה נפלאה ומתמהת - - - ובלשד חייהם יש מקום לאור הצדק הכללי, שהוא הסגולה הישראלית היותר פנימית ועליונה, להיות מאיר ומופיע גם נוהם כנהמת ים לגליו, ושוטף בחזקת יד החיים הסוערים כנחל שוטף".

כבן לדור הזה, אבקש ברשותכם לספר מעט על עצמי ועל המשימות שלהן אנו קרואים. נולדתי לפני 41 שנים באילת למשפחה שלא בדיוק שמרה תורה ומצוות, אך שמרנו על מסורת מבית אימא, הנטועה עמוק בשורשי העם היהודי. נולדתי להוריי היקרים והאהובים; אמי מורתי אופירה לבית דהאן, שעלתה לארץ עם משפחתה בשנת 1956, בגיל חמש, מהרי האטלס שבמרוקו. ולאבי מורי ניסים לבית אלטלד, שעלה לארץ בגיל תשע, בתש"ח, במהלך מלחמת העצמאות, מאיסטנבול, טורקיה. הוריי, שנפלה בחלקם הזכות לעלות מתוך בחירה ודבקות בציונות, שמעו את קול השופר הקורא לעם ישראל לשוב אל ארץ מולדתו. הם קבעו את ביתנו בעציון גבר, הלוא היא אילת. בבית זה ספגתי מסורת, ינקתי ציונות וחונכתי לאהבת האדם, האומה והארץ.

לפני 11 שנים בדיוק, בירושלים, עיר המחברת מעלה ומטה, מזרח ומערב, פגשתי את תמר לבית שחל, שהוריה היקרים הגיעו מפולניה ומגרמניה. תמר, אשת עשייה ציבורית הפועלת בתפקידי מפתח בתחומי החינוך שנים רבות, היא עבורי מופת של השראה, ושותפה נאמנה העומדת לצידי ונותנת לי כוח באופן שקצרו מילותיי מלתאר. לארבעת ילדינו הענקנו משמותיה של ירושלים: הראל, נווה איתן, בארי ומעוז יהודה, והם תוצאה מופלאה ומתוקה של כוח החיבור הזה של ירושלים ושל קיבוץ הגלויות של דורנו.

אחת מחוויות ילדותי הצרובות בי עד היום הייתה כאשר בגיל יסודי קראתי ספר שתיאר את מאורעות חורבן ירושלים מימי הבית השני. עוצמת האסון של חורבן המקדש, העם והמולדת בעקבות שנאה ומאבקים פנימיים בתוכנו חנקה אותי עד דמעות. כעבור שנים, כאשר שימשתי כמדריך סיורים וכמנהל תוכניות חינוכיות בירושלים, במנהרות הכותל ובעיר דוד, זכיתי להעמיק בסיפור החורבן.

התהליך שעברתי בין שנות ילדותי באילת לבין חיי הבוגרים בירושלים, העצימו אצלי את הפליאה מהנס הבלתי-נתפס של שיבתנו לכאן כנגד כל חוקי הטבע של ההיסטוריה, בדיוק כפי שחזו נביאי ישראל. תובנה זו מהווה את המרכיב המהותי והיסודי ביותר בזהותי, והכוח המניע את עשייתי בעשרים השנים האחרונות, לפעול ככל יכולתי לחבר עוד ועוד יהודים לתודעה ולתחושה של עוצמת הזכות והאחריות הנובעות מעובדות היותנו אלו החיים בדור הגשמת הנבואות. "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחֹבֹתיה" – אמר זכריה הנביא. אנחנו לא זקוקים לכוח נבואי; די לנו לפקוח את עינינו על-מנת לראות בהתגשמות חזיון זה.

למרות שלא נולדתי לציונות הדתית, בחרתי להיות חלק מציבור זה; ציבור שנשא על שכמו את האתגר והמשימה הלאומיים של החיבור. אני מאמין כי היסודות החזקים שהניחו מייסדי הציונות הדתית, ושילוב שלוש הדגלים: עם ישראל, ארץ ישראל, ותורת ישראל, באפשרותם להוות את הפיגומים לקומה הבאה שהחברה הישראלית צועדת אליה; חברה שתהיה בטוחה בדרכה ובעלת חוסן פנימי לאומי וחברתי; חברה מלוכדת ובעלת עוצמה ויכולת התמודדות עם כל איום ואתגר.

חבריי חברי הכנסת, אנחנו חיים ופועלים מתוקף המנדט הציבורי שניתן לנו מאת הפסיפס המרתק של אנשים ונשים שונים ומדהימים שיצרו את הפלא שנקרא החברה הישראלית. בבית זה, שהוא זירה דמוקרטית בריאה ופעלתנית, המייצרת יום ולילה התנגשויות ומפגשים בין ערכים, כל אחת מסיעות הבית הזה מייצגת היבט מסוים מתוך הזהויות הללו. השלמת תהליך הגאולה תתממש כאשר נדע באמת ללמוד זה מזה ולחבר את הערכים הללו במקום לנסות למחוק האחד את ערכי חברו. אמר יפה ד"ר מיכה גודמן שהתלמוד הוא אחת היצירות המכוננת של עמנו, ולא בכדי: תילים של כתבים המקדשים דבר אחד – את הוויכוח, את הפולמוס; יצירה שתכליתה תיעוד והנצחה של השקלא והטריא. התלמוד אינו החוק עצמו הלכה למעשה, הוא עצם הוויכוח והדיון שהובילו להתגבשות ההלכה. אין עוד עם בהיסטוריה שנתן מעמד קדוש לדיון ולוויכוח לא פחות מאשר לחוק עצמו, כפי שעשה העם היהודי. המשמעות היא שיש לנו יכולת; יש לנו יכולת לחיות בצורה בריאה את המתח והמפגש עם עמדות שאנחנו לא מסכימים עליהן, ושלא נחיה על פיהן, ואפילו לקדש את המפגש הזה.

חבריי וחברותיי חברי הכנסת, איני מבקש לטשטש את המחלוקות הקיימות בינינו, אך כנבחרי הציבור וכנציגיו עלינו לעמוד אל מול רוחות הזמן המבקשות לצמצם אותנו לבינאריות של אפס או אחת, לטובים ורעים, לבני אור ובני חושך, לקיטוב ושנאה של האחר רק כי הוא חושב אחרת, ולהפיכתו לדמון. עלינו לחזור לשורשים היהודיים שלנו, לנסח ולקיים דיון ציבורי שיודע להכיל עמדות הפוכות אולי אפילו לקדש אותן. הציבור נושא אלינו את עיניו בעניין זה, והוא גם רואה שבחיים עצמם החלוקה לשבטים ולמחנות מיטשטשת ונעלמת. ברגעים של משבר או בסתם יום שגרתי במשרד הישראלי, החילוני, המסורתי וחובש הכיפה על סוגיה השונים יושבים יחד במשרד ורוטנים יחד בפקקים; רבים מבני הנוער היהודי בעולם בוחרים להגיע לכאן, להתנדב בצה"ל ולהיות חיילים בודדים תוך ויתור על זמן יקר בקולג', למען ביטחונם של אזרחי ישראל. ארגוני חברה אזרחית מלאי צימאון לטוב צומחים כאן חדשים לבקרים ופועלים לקידום מטרות חברתיות שונות במסירות נפש אדירה. הלב היהודי לא מפסיק להמציא לנו מחויבות אישית וחברתית למען הכלל.

בשונה מהסערות היומיות בתקשורת או מהאווירה הקשה ברשתות החברתיות, הניזונות מהדגשת המפריד, האמת הפשוטה היא שה"כולנו" וה"אנחנו" ניצבים לפני ה"אני"; אין מגזר, ואין אח זר – כולנו ביחד. האם הכל מושלם? נראה שלא, אך הניסיונות לצבוע את התמונה בצבעים קודרים רחוקים גם הם מהמציאות.

לפני כחודש, בזמן ההספדים למורנו ורבנו הרב חיים דרוקמן, זכר צדיק לברכה, הקריא ראש הממשלה מר בנימין נתניהו קטע קצר מנאום הבכורה של הרב ביום השבעתו כחבר הכנסת לפני 38 שנה. הרב אמר: "האחדות היא הנשק הסודי של עם ישראל במצבים הקשים ביותר", והוסיף: "לך כנוס את כל היהודים".

אדוני היושב-ראש, חברים יקרים, לעם היהודי יש תפקיד בעולם. לא חזרנו לכאן כנגד כל הסיכויים רק כדי לברוח ממבקשי נפשנו או כדי להיות עם ככל העמים; הגענו לכאן כדי להשלים את הגשמת הנבואות על-ידי כך שנכונן כאן חברת מופת שתהא אור לגויים. כפי שאמרתי בתחילת דבריי, כאומה הגענו לשלב שבו נדרש מאיתנו לנסח תשובות חדשות, מלאות ועמוקות יותר לשאלות מי אנחנו ולמה אנחנו כאן. מהי המשמעות שלי היותנו המדינה היהודית היחידה? מה תפקידנו בעולם? קיום חיים משותפים, כפי שציינתי, הוא התנאי הראשון להגשמת ייעודנו. השלב הבא הוא עיצוב זהותנו – זהות מוצקה ותחושת שותפות עמוקה לעבר ולמורשת, אך לא פחות מכך לעתיד המשותף – הוא התנאי השני המחייב כדי שנוכל להמשיך את צמיחתנו כאומה. אם נהיה בטוחים וגאים בזהותנו, אין אתגר שלא נוכל לו. גם היום יודעים מבקשי רעתנו כי לא יוכלו לנצחנו בכוח הזרוע; הדרך היחידה שבה יוכלו להרע לנו היא אם יצליחו לפגוע בלכידותנו ובהכרתנו בצדקת דרכנו. כוחות גדולים פועלים היום במגוון זירות ואופנים על-מנת לפגוע בנקודה זו בדיוק, ולהם אני אומר: גם אם תעטפו את מגמתכם בכל התחפושות האפשריות, לא תוכלו לנו.

בעיניי אחד הביטויים החשובים ביותר להכרה בזהותנו הוא חיזוק החיבור עם אחינו ואחיותינו יהודי התפוצות. אתגרי העם היהודי היום גדולים ורבים; משבר הזהות אינו בעיה ישראלית בלבד, זהו האתגר עולמי שיהודי העולם סובלים ממנו ביתר שאת. הרב יונתן זקס, זכר צדיק לברכה, אחד היהודים המשפיעים ביותר בעולם בדור האחרון, תיאר את האתגר בספרו "בלשון עתיד" במילים הבאות: "ההמשכיות היהודית נתונה במשבר. בממוצע שעל פני רחבי התפוצות אחד מכל שני יהודים בוחר שלא להמשיך את הסיפור היהודי. אם בנישואי תערובת, אם בטמיעה, אם בהוצאת עצמו מכלל ישראל, הוא בוחר להיות עלה האחרון בעץ שהאריך ארבעת אלפים שנה". אתגר זה, חבריי, מונח לפתחנו.

בקדנציה הקרובה יעמדו בפנינו שאלות כבדות משקל בתחום זה שנצטרך לדון בהן ולקבל החלטות. הצורך לשמור על ישראל כמדינה יהודית מחייב אותנו לפעול על-מנת שלא להכניס לכאן עוד ועוד אנשים שאינם יהודים; אולם הוא מחייב אותנו לא פחות להבין כי אנו עוסקים בסוגיה רגישה בעלת השלכות רבות לא רק על היהודים תושבי מדינת ישראל, אלא על העם היהודי כולו. עלינו לייצר מנגנוני הקשבה ושיח פתוח שיאפשרו קבלת החלטות מתוך הסכמה רחבה ככל הניתן. אין זה אומר שצריכים לקבל כל דעה או לייבא לכאן מחלוקות המתישות את היהודים במקומות אחרים בעולם. אך בחזוני כנסת ישראל תהיה בית אמיתי של הקשבה ודיון בין כל חלקי העם.

אני מושיט מכאן יד אחים שלוחה ויציבה המעניקה ביטחון ושותפות גורל לאחינו מעבר הים. אני רואה שליחות קודש בחיבור קהילות ישראל למדינת ישראל, וכדברי הנביאים: "כה אמר ה', הנני מקבצם מכל הארצות אשר הדחתים שם... וַהֲשִׁבֹתִים אל המקום הזה וְהֹשַׁבְתִּים לבטח, והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוקים".

To my Jewish brothers and sisters around the world, from the heart of Jerusalem, I want to send a personal message to each and every one of you: We are one people, one nation. Your thoughts and perspectives are important to us. Israel is the Jewish nation-state, and even when we do not see everything eye to eye – let us maintain an open and brave dialogue. I truly believe there is more uniting us than dividing us.

(אומר בצרפתית ובספרדית: אחים ואחיות יקרים, אנחנו עם אחד, אומה אחת.)

אדוני היושב-ראש, ברשותך אסכם. אחרי אלפיים שנות גלות שבהן שמרנו אמונים לדתנו, לשפתנו ולתרבותנו, זכינו לשוב ולכונן את קוממיות ישראל בארצו. הקמנו מדינה לתפארת, מדינה חזקה, תוססת ואיתנה. עם ביצור קיומנו הפיזי ומעמדנו במשפחת האומות התפנינו לעסוק בשאלות ובתהליכים מהותיים הנוגעים לזהותנו ולחיינו המשותפים. כשלושת שמותיו של אבינו האחרון – יעקב, ישראל וישורון – המסמלים שלושה שלבים בהתפתחות הזהותית שלו, גם הדור שלנו מגבש בימים אלו ממש את הסינתזה החדשה בין זהותו הדתית, הלאומית והאוניברסלית.

עם תחילת עבודתה של הכנסת העשרים-וחמש, ולקראת שנת ה-75 לעצמאות ישראל, אני מאחל לכולנו שנדע לנהל את המחלוקות בינינו באופן נוקב אך מכבד, שנחזיר לעצמנו את האמונה בצדקת הדרך, שנבין ונזכיר לנו ולילדינו מי אנחנו במובנים העמוקים ביותר, עם ברק בעיניים ומתוך זקיפות קומה, מתוך מודעות גדולה לעומק האחריות שלנו על עתיד העם היהודי כולו.

ואסיים בדבריה של מרים פרץ, עת הוענק לה פרס ישראל למפעל חיים: "כולנו רוצים לזכות לראות את נכדינו בונים כאן את ביתם, מטיילים בארץ בבטחה ונהנים מנופיה. כולנו מייחלים לחברת מופת ברוח חזון נביאי ישראל, ומכוח זה כולנו נושאים באחריות לאופיו, לערכיו ולעתידו של הבית שלנו - - - בפאזל שנוצר במדינת ישראל יש מקום לכולם - - - ואם תחסר פיסה אחת מהפאזל, התמונה לא תהיה שלמה. על כן, איני מוכנה לוותר על שום חלק מעמי, וגם אם מלאכת ההרכבה תארך אינני מתייאשת".

ברוח קריאתה בדבר כובד האחריות, החזון המשותף והיעדר מותרות הייאוש, אני קורא לכולנו, יושבי בית זה, להיות נכונים לאתגר שהוא משאת ליבנו, ומקבל על עצמי עול אהבת חינם וקירוב לבבות. בעזרת השם וביחד נעשה ונצליח. תודה רבה.