יידוי אבנים והשלכת בקבוקי-תבערה מצד פורעים ערביים הוא אכן טרור שראוי לתת עליו את הדין. אלא שלא השר לביטחון-פנים, כאיש הרשות המבצעת, הוא זה שרשאי לקבוע את מידתו. במדינה דמוקרטית קיים לשם כך בית המשפט.
מקומם משום כך ניסיונו הנואל של ארדן להצר את צעדיה של הרשות השופטת.. בסך-הכל יש בו עוד סממן מאיים על אושיותיו של המשטר הדמוקרטי בארץ, לאחר שקדמו לו רמזים נוספים שכאלה מצד אנשי האגף הימני-הניצי.
יוזמתו של ארדן שלא לקדם עוד שופט שיקל עם מיידי האבנים ומשליכי הבקבוקים מעידה בעליל שאין הוא מודע לעקרון היסוד, שלפיו הרשות השופטת אוטרקית לגמרי, ואין לה שום תלות בשתי הרשויות האחרות - המחוקקת והמבצעת, שאף הן עצמאיות כמותה, ושארדן עצמו נמנה עם שתיהן. בתור שכזה מוקנית לו הזכות לערער על המצב הקיים, ויחד עם זה גם לפעול לחקיקה שנועדה להביא לשינוי המצב.
העדר מודעות
פגיעתו של ארדן רעה עד כדי כך שנשיאת בית המשפט העליון, כבוד השופטת
מרים נאור - שאין כמותה אוביקטיבית לשמה, וחלילה אינה חשודה בשמץ של שמאלניות - מצאה לנחוץ להעמיד את השר על מקומו. עצוב לפיכך להיווכח שמי שנושא במשרת השר לביטחון-פנים כלל אינו מגלה מודעות לעקרון היסוד של משטר דמוקרטי, שעל-פיו אין מרות על מי שבידיו נתונה סמכות השפיטה, זולת מרותו של הדין עצמו.
מקוממת לכן התערבותו הגסה של ארדן בעניינים של שפיטה ובמתיחת ביקורת על שופטים, שמבחינתו החטיאו בפסקי-הדין שלהם את המטרה. לא פחות מקוממת תגובתו הנואלת לדברי התוכחה שהשמיעה כלפיו השופטת נאור. שהרי במו-פיו הוכיח ארדן בעצמו שאכן הוא זקוק להטפה של מוסר, שאם לא כן היה, מן הסתם, מאמץ אל ליבו את מה שחז"ל קבעו בזמנם: "והמשכיל בעת ההיא ידום"!
