מעקלים מטעם ההוצאה לפועל הגיעו לדירה בנהריה שבה התגורר בעבר חייב, וכיום גרים בה גיסתו ובן-זוגה. למרות שהחייב עזב את הארץ לחו"ל עם אשתו, ולמרות שכל הציוד במקום היה שייך לדיירים החדשים, המעקלים המשיכו לבצע את העיקול. האם מדובר בעילה לפיצויים, ואם כן - האם רשות האכיפה והגבייה נושאת באחריות למחדל? אלה הן חלק מהסוגיות שעמדו במרכזו של פסק דין שניתן (18.2.16) על-ידי השופט ויליאם חאמד בבית המשפט השלום בעכו.
חוק ההוצאה לפועל מאפשר לזוכים לנקוט בהליכים שונים לגביית החוב, ובהם עיקול מיטלטלין. על-פי סעיף 23 לחוק, מנהל לשכת ההוצאה לפועל רשאי להורות על הוצאת מיטלטלין מעוקלים. אולם באותו סעיף נקבע, שכשאר קיים ספק סביר בנוגע לבעלות על המיטלטלין, אין להוציא את החפצים מהנכס כל אימת שרשם ההוצאה לפועל לא הורה אחרת.
ההוראות המשלימות בסעיף 23 מקפלות בחובן את היסודות המרכזיים שעומדים מאחורי הליכי הוצאה לפועל. מצד אחד: כלים לזוכה לנקוט בצעדים לגביית החוב (הוצאת מיטלטלין מעוקלים). מצד שני: הגנה על זכויות צדדים שלישיים (ספק סביר לגבי הבעלות על המיטלטלין).
הלכה פסוקה היא, שכאשר קיים "ספק סביר לבעלות" אזי הוראות סעיף 23 חלות ומחייבות גם את מי שפועל מטעם לשכת ההוצאה לפועל או בהרשאתה, לרבות קבלנים חיצוניים שנבחרו בידי הזוכה. כעת נשאלת השאלה, איך מוכיחים את אותו ספק סביר לבעלות. תשובה לכך ניתן למצוא בפסק הדין בו אנו עוסקים.
המעקלים סירבו להקשיב
במקרה שלפנינו, הדיירים הנוכחיים ביקשו להסביר למעקלים שהם אינם החייבים, אך למרות שהציגו את הסכם השכירות החדש כהוכחה, קבלני הביצוע המשיכו בעבודתם כרגיל. הם הפסיקו רק כאשר שוטרים הוזעקו למקום, אך חזרו מיד לאחר מכן. הדיירים החדשים פנו לבית המשפט בבקשה להצהיר, כי המיטלטלין בבית שייכים להם וכי אין להם קשר לתיק ההוצאה לפועל, וקיבלו את מבוקשם.
לאחר מכן הגישו תביעת פיצויים נגד הזוכה, המעקלים ורשות האכיפה והגבייה. בתביעה נטען, כי "הספק הסביר" היה צריך להתגבש נוכח הטענות שצוינו בפני המעקלים. הודגש גם שצו העיקול בוצע יותר משנה לאחר מועד נתינתו, דבר שלכשעצמו היה צריך להביא לבדיקה האם החייב עדיין מתגורר בנכס.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק לתובעים פיצויים בגין עוגמת נפש. בפסק הדין נקבע, כי הוראות סעיף 23 לחוק, אשר אוסרות על תפיסת מיטלטלין במקרה של ספק סביר לבעלות, מתכתבות עם חוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו. מטרתן היא למנוע פגיעה בזכות היסוד של אדם לקניין.
השופט חאמד ציין, כי במשך למעלה משנה ממועד נתינת צו העיקול, לא בוצעו פעולות נוספות לוודא אם החייב עדיין גר באותה הכתובת, קל וחומר כאשר החייב התגורר בדירה שאינה בבעלותו. לכל אלה נוספו היבטים כמו הצגת הסכם שכירות ודברי הדיירים למעקלים במעמד האירוע. הנסיבות היו צריכות לגרום לשיהוי ביצוע צו העיקול עד לבירור טענות הדיירים הנוכחיים.
ידה הארוכה של הרשות
סוגיה מעניינת היא אחריותה של רשות האכיפה והגבייה. בית המשפט קבע, כי לאור העובדה שבעל התפקיד (המעקל) פעל כידה ארוכה של הרשות, האחריות למעשיו חלה גם עליה. העובדה שהמעקלים היו קבלנים חיצוניים, לא ביטלה אחריות זו.
"המעקלים פועלים מכוח הרשאה של רשות הגבייה, מבצעים את הצווים שהוצאו מטעם רשות ההוצאה לפועל, ואף מסתייעים לעיתים בשוטרים לשם הוצאת מיטלטלין מרשות החייב. הכלל האמור מוביל למסקנה כי המעקלים פועלים בפיקוח לשכת ההוצל"פ ולפי הנהלים שנקבעו על ידה, ולכן, אחראית זו על תוצאות מעשיהם של אלה", נכתב בפסק הדין.
בית המשפט פסק לדיירים פיצוי של 8,000 שקל, אך הפחית 25% מסכום זה בשל אשם תורם. לדברי השופט חאמד, בנסיבות העניין היה עליהם להודיע מראש להוצאה לפועל שהחייב לא גר בנכס - במיוחד כאשר מעקלים כבר הגיעו למקום לפני אותו אירוע. מכאן עולה המסקנה, שיש להתייחס בזמן אמת לכל הודעה מההוצאה לפועל - לצד המסקנה הברורה שניתן לקבל פיצוי על עיקול שלא כדין.
