בית הדין הארצי לעבודה דחה (ב', 14.3.11) את ערעורו של שלמה סלמון וקבע, כי לא הוכיח שהצטרד בשל עבודתו כמנהל מסעדה. בכך אימץ בית הדין הארצי את החלטתו של בית הדין האזורי, שדחה את תביעתו של סלמון נגד המוסד לביטוח לאומי.
סלמון טען, כי הוא מנהל מסעדה מאז 1990, ועובד בה 16 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. לדבריו, עבודתו כרוכה בשיחות טלפון מרובות, הרמת קול במטבח ושיחות עם מלצרים ולקוחות. עוד טען, כי נהג לשיר פעמיים בשבוע עם זמר שהגיע למסעדה.
סלמון הגיש חוות דעת רפואית, לפיה הפגיעה החוזרת במיתרי הקול שלו היא על-רקע דיבור מרובה במסגרת עבודתו. ואולם, בחקירתו בבית הדין חזר בו למעשה הרופא מרוב חוות הדעת. סלמון גם לא הביא עדים להוכחת השימוש הרב שעשה, לדבריו, בקולו ונימק זאת בכך שעל בית הדין היה להסתפק בעדותו שלו שלא נסתרה.
הביטוח הלאומי טען, כי להבדיל ממורות שעיקר עבודתן הוא בדיבור, בקול גבוה ובאופן רצוף בכיתה, הרי כאשר המדובר במנהל מסעדה - אשר תפקידו מורכב גם מניהול, מעיסוק במסמכים, מהזמנות עבודה וחומרים, מבישול וכדומה - אין המדובר במקצוע שלגביו קיימת ידיעה של כולי עלמא, כי הוא אמור לדבר ולהפעיל את מיתרי הקול באופן גבוה ובשונה מאנשים אחרים ומדיבור יומיומי רגיל.
השופטים
יגאל פליטמן, ורדה וירט-לבנה ו
עפרה ורבנר דחו כאמור את הערעור. ורבנר קבעה:
"כשם שלצורך פגיעה אורטופדית, למשל פגיעה בגב, יש צורך בהוכחת תנועות זהות חוזרות ונשנות והדרישה להוכחה הינה הן באשר לתדירות והן באשר לזהות התנועות, כך גם לגבי הפעלת מיתרי הקול. על הטוען לפגיעה בדרך של מיקרוטראומה בעניין זה, מוטל הנטל לפרט את אופן הפעלת מיתרי הקול (והפעלה רלוונטית רק לגבי דיבור השונה מדיבור יום יומי רגיל של אנשים, דהיינו דיבור בהרמת קול/צעקות או שירה) ואת משך הזמן שבו הפעיל המערער את הקול באופן החורג מדיבור יום יומי.
"המערער הסתפק בעדות כללית וסתמית על דיבור/הרמת קול ושירה בלא שפירט ברמת פירוט מינימלית, כמה זמן במשך היום שהה במטבח ונאלץ להרים את קולו על-מנת להתגבר על קולות המכונות ו/או קולות המלצרים, כמה זמן ביום שוחח בטלפון, כמה זמן ביום שוחח עם לקוחות במסעדה פנים אל פנים, כמה זמן ביום שר וכדומה.
"כאשר עבודה אינה מחייבת ביצוע רציף של פעולות חוזרות ונשנות הזהות או דומות במהותן אחת לרעותה, במהלך יום עבודה, אין המדובר בפגיעה בדרך של מיקרוטראומה".
