"רשות מקומית אינה יכולה לנקוט בהליכי גבייה מינהליים, תוך הסתמכות על ידיעה קונסטרוקטיבית של האזרח, מבלי שהיא מראה כי קיימת ידיעה בפועל של האזרח. כדי לנקוט בהליכי גבייה מינהליים כנגד המשיב, היה צריך להראות לא רק שנשלחו למשיב דרישות תשלום, ולא רק שדרישות אלה נשלחו למשיב לפי כתובתו הרשומה (במשרד הרישוי או במשרד הפנים), אלא כי דרישות אלה התקבלו בפועל על-ידי המשיב".
כך קובע (ב', 13.6.11) סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב,
גדעון גינת. הוא דחה ברובו ערעור של עיריית הרצליה ושלושה משרדי עורכי דין, על חיובם לפצות את אברהם חנוך כרם בגין הטלת עיקולים שלא כדין על חשבונות בנק שלו.
כרם קיבל דוח חניה בשנת 1997 והוטל עליו קנס. הדוח נשלח לכתובת שהייתה רשומה במשרד הרישוי, אך בדיעבד התברר שהיא הייתה שגויה והדוח לא הגיע לידיו. כיוון שכך טען כרם, כי הדוח התיישן בשנת 2000 ולכן העיקולים המאוחרים יותר היו שלא כדין, היו בגדר לשון הרע וגרמו לו להוצאות.
שופט בית משפט השלום בתל אביב, דן מור, קיבל את התביעה וחייב את העירייה ומשרדי עורכי הדין ניסים-רינקוב-סנדרוביץ, רון חמד ויצחק וייסמן לפצות את כרם ב-50,000 שקל בתוספות הוצאות ושכר טירחת עו"ד.
גינת דחה את ערעורם של העירייה ועורכי הדין לאחר שקבע, שהייתה עליהם חובה לוודא בצורה פוזיטיבית שכרם קיבל את הדוח ולא יכלו להסתמך על כך שהדוח נשלח לכתובתו הרשומה. "כאשר הרשות היא זו אשר יצרה את העיכוב בגבייתו של הקנס, היא אינה יכולה להסתפק עוד, לטעמי, בהסתמכות על חזקות שבדין. בעידן החוקתי, ההסתמכות על חזקות שבדין אינה מספיקה לשם פגיעה בזכויות יסוד מוגנות ללא ביקורת שיפוטית", קבע.
גינת מוסיף: "גם אם מדובר במכשול, המקשה על הרשות, הרי שהוא מכשול מחוייב, במציאות החוקתית. אם הרשות השתהתה תקופה של יותר משלוש שנים ממועד הטלת הקנס, עליה להראות כי האזרח ידע בפועל על דרישות התשלום שהופנו אליו... אני ער לכך שיתכנו מצבים שבהם לא ניתן יהיה לגבות קנס ממי שחייב בתשלומו והתחמק מתשלומו במשך שנים. אך זהו המחיר שיש לשלם כדי לשמר את הזכות החוקתית. אינני סבור, כי הוראה המחייבת ראייה ברורה על המצאה לחייב של הדרישה לתשלום הקנס כתנאי לעצירת תקופת ההתיישנות מהווה מכשול בלתי עביר".
עם זאת, קיבל גינת את הערעור על גובה הפיצוי והעמיד אותו על 10,000 שקל בלבד, ובהתאם לכך גם העמיד את החזר ההוצאות ושכר הטירחה על 5,600 שקל בלבד.
