על כונס הנכסים הרשמי להגיש תביעה רגילה נגד מי שהיו מנהלי עמותת בית החולים "ביקור חולים" בירושלים, בדרישתו לחייב אותם בכיסוי חובות העמותה. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע (21.12.11), כי לא ניתן להגיש תביעה כזו במסלול מקוצר של "בקשה למתן הוראות". השופט
דוד מינץ גם העיר לכנ"ר, כי עליו לשקול את סכום התביעה.
הכנ"ר משמש מאז 2003 כמפרק העמותה שהפעילה את בית החוים שבמרכז ירושלים ואשר צברה לטענתו חובות של 400 מיליון שקל. הוא ביקש לחייב את מנהלי העמותה וחברי הדירקטוריון שלה בכיסוי חובות אלו, בטענה שפעלו במירמה או לכל הפחות ברשלנות ולכן הם נושאים באחריות להיווצרותם. מדובר בין היתר בעזבונו של ח"כ מנחם פרוש, שהיה יו"ר העמותה; בעזבונו של
יוסף כהן, שהיה ראש המינהל האדמניסטרטיבי של בית החולים; במשה מרדכי כהן, שהיה סגנו של אביו; ובאברהם שוורץ, שהיה מזכ"ל העמותה. החובות להם טען הכנ"ר כוללים 191 מיליון שקל לפנסיה לעובדי בית החולים, 30 מיליון שקל להפרשות סוציאליות, 141 מיליון שקל לשלטונות המס ולביטוח הלאומי ו-41 מיליון שקל נוספים לביטוח הלאומי.
הנתבעים טענו, כי הם פעלו לטובת העמותה ולהמשך קיומו של בית החולים, שהיה חיוני בשל מיקומו בלב ירושלים בשנות הפיגועים ההמוניים במרכז העיר. עוד אמרו, כי למרות שעברו שבע שנים מאז מינויו של הכנ"ר למפרק, הוא לא טרח להזמין איש מהם לחקירה. הם גם ציינו, כי לכל אורך השנים קיבלה העמותה אישור ניהול תקין, וכי הדרך בה בחר הכנ"ר - בקשה למתן הוראות - אינה המתאימה לניהול תביעת ענק שכזו.
מינץ קיבל את הטענה האחרונה של הנתבעים, תוך שהוא קובע שאין גם לשלול על פניהן את טענותיהם האחרות. הוא קובע, כי במצב זה ודאי שיהיה צורך בהליך משפטי מורכב, בניגוד לטענת הכנ"ר לפיה מדובר בתביעה "פשוטה לבירור מבחינה עובדתית". בין היתר, אומר מינץ, יהיה צורך לשמוע עדים בדבר התנהלות העמותה ומוסדותיה זמן רב לפני 2003, בהגשת חוות דעת אקטואריות ובקביעה האם ובאיזו מידה נושא כל אחד מהנתבעים באחריות למצבה של העמותה.
עוד אומר מינץ, כי לא ניתן לבטל בהינף קולמוס את טענתם של מנהלי העמותה בדבר החשיבות שראתה המדינה בהמשך פעילותו של ביקור חולים. הוא מציין, כי גם בתקופת הפירוק סובל בית החולים מגרעון חודשי של מיליון שקל, וכי הוויכוח בנוגע למספר בתי החולים בירושלים טרם שכך - מה שמלמד על הצורך לזמן פקידי ממשלה בכירים לעדות, ועל הקושי שבבירור טענותיו של הכנ"ר לאחר שנים כה רבות. לבסוף אומר מינץ, שאם יחוייב הכנ"ר בתשלום אגרה, אולי יהיה בכך כדי להביאו שלא להגיש תביעה בהיקף כה דמיוני (כהגדרתו), כאשר ברור שלעולם לא יוכל לגבות ולו חלק קטן מהסכום הנתבע.
