"הוראות אמנת הפליטים נקלטו להוראות הדין הפנימי, בעצם יצירת נוהל מבקשי מקלט, אולם הן אינן שוללות את שיקול דעתו של השר על-פי חוק הכניסה לישראל. כך בפרט, כאשר לאמנה מעמד פרשני בלבד, אשר מיושם בכפוף לחקיקה הישראלית, המעניקה לשר שיקול דעת רחב". כך אומר (15.4.12) שופט בית המשפט המחוזי בירושלים,
יורם נועם.
נועם דחה את עתירתם של טספייה גלאן וקנקו טדרה, פליטים מאתיופיה, להורות לשר הפנים, אלי ישי, להעניק להם תושבות קבע במקום מעמד התושב הארעי בו הם מצויים (בהתאמה) מאז 1999 ומאז 2001. העותרים טענו, כי בקשתם מוצדקת על-פי הוראות אמנת הפליטים עליה חתומה ישראל, ולפיה "המדינות בעלות האמנה יקלו, ככל האפשר, על טמיעתם והתאזרחותם של פליטים. במיוחד ישקדו במיטב מאמציהם להחיש את סדרי ההתאזרחות ולהפחית ככל האפשר את ההיטלים וההוצאות הכרוכים בכך".
נועם אומר, כי "נוהל מבקשי מקלט, מחד-גיסא - מיישם את שיקול הדעת הרחב של השר, כאמור, להחליט מי יבוא בשעריה של מדינת ישראל ובאילו תנאים; ומאידך-גיסא - עולה בקנה אחד עם התחייבויותיה הבינלאומיות של המדינה, לפי אמנת הפליטים". לדעתו, האמנה אינה מחייבת את ישראל להעניק לפליטים באופן אוטומטי תושבות קבע, והיא אינה שוללת את שיקול דעתו של שר הפנים בנושא זה.
לדברי נועם, "ככלל, קובעים עקרונות המשפט הבינלאומי, כי על המדינה אומנם להתאים את מערכת המשפט הפנימית להתחייבויותיה הבינלאומיות; אולם הוראות הדין הבינלאומי ההסכמי אינן הופכות באופן אוטומטי לחלק מהמשפט המקומי. ברוח זו קובעת ההלכה הפסוקה, כי הוראות הדין הישראלי הפנימי גוברות על הוראות העולות מהדין הבינלאומי; אולם מכוח 'חזקת ההתאמה הפרשנית', יש לפרש דבר חקיקה באופן המתיישב - ככל הניתן - עם נורמות המשפט הבינלאומי, שלהן מחויבת ישראל". כאמור, נועם סבור שהחלטתו של ישי עולה בקנה אחד עם מגמה זו.
עוד דוחה נועם את ההשוואה שעשו העותרים עם מדינות אחרות, בהן זכאים פליטים בצורה אוטומטית לתושבות קבע לאחר זמן מסוים: "יש לתת את הדעת לכך שמדינת ישראל איננה מדינת הגירה, כי אם מדינת שבות; וכן למדיניות המושרשת של שר הפנים שלא להעניק רישיונות לישיבת קבע אלא במקרים חריגים בלבד, זאת כחלק מסמכותו כ'שומר הסף' של מדינת ישראל".
