ערב יום השואה. הטקס הממלכתי ברחבת יד-ושם. כמו בכל שנה, מילים גדולות, סופרלטיבים עפים שם כמו זיקוקים ביום העצמאות. עוד מסיבה עם "קונפטי" של אחיזת עיניים כלפי הציבור. מנגנים על כל מיתרי הרגש, מכריזים על שואה היסטורית ומצמידים לה קלישאות ריקות, ובהבל פה מכריזים גם על האויב הבא ועל השואה העתידית (כי הרי "בכל דור ודור..."). ואז מישירים מבט לקהל, מנמיכים את הווליום, מעבירים לקול בס עמוק, מרצינים מבט, ואומרים בשקט, משפט שתפקידו לשמר את האמון במנהיג הכי שקרן שהיה כאן מאז ומעולם, ופולטים את המילים: "לא תהיה עוד שואה".
