תביעת נזקי גוף הוגשה כנגד משרד העבודה והרווחה על-ידי צעיר. הוא טוען כי נגרמו לו נזקים נפשיים חמורים כתוצאה מהחלטה שגויה של משרד העבודה והרווחה להוציאו מחזקת הוריו ולהעבירו לפנימייה.

לדברי התובע, הוא הוכרז במהלך שנת 1994 כקטין-נזקק באופן שהוצא צו משמורת לגביו על דרך הוצאה מהבית והשמה בפנימיית "בית הילד". ההחלטה קיבלה תוקף של פסק דין באוקטובר 98', אולם הורי הנער ערערו על ההחלטה לבית המשפט המחוזי ובפברואר 2000 התקבל ערעורם לגבי הוצאתו מביתו והשמתו במשמורת בפנימייה.

בתביעה נאמר כי פסק הדין ניתן בהסתמך על חוות דעת לפיה "מומלץ שלא להוציא ילדים מהבית משום שבמשפחה יש חיים, יש מסגרת, הילדים מרגישים שייכים למסגרת, אוהבים את המסגרת ומזדהים איתה, וההורים בדרכם שלהם גם הם אוהבים את הילדים ורוצים אותם בבית".

התובע מציין כי שהה בפנימיית "בית הילד" במשך 6 שנים בשל עמדתו הלא-ראויה של משרד העבודה והרווחה, וכי במשך שהייתו בפנימייה נגרמו לו נזקים נפשיים חמורים, עוגמת נפש קשה ומרובה ביותר וסבל בל יתואר. כל זאת הן בתקופת שהייתו בפנימייה והן לאחריה, והכל בשל עמדתו הלא-ראויה של משרד העבודה והרווחה והמלצתו לבית המשפט לנתקו מהוריו אותם אהב מאוד ולבקש לגביו צו משמורת על דרך הוצאה מהבית.

התובע מאשים את הרשויות בכך שלא פעלו כראוי ונכשלו קשות בהתנהלות כלפיו, לא עמדו באמות המידה הסבירות והמקצועיות אף הבסיסיות ביותר כדי להגיע לעמדה בדבר השמתו בפנימייה.

עוד הוא מאשים את המשרד בכך שכשל בבדיקת מערכת היחסים בינו לבין הוריו, כשל בבדיקת נזקקותו לשהייה בחברת הוריו, פעל ברשלנות בהמליצו לבית המשפט לנתקו מהוריו ולבקש לגביו צו משמורת על דרך הוצאתו מביתו, ובכך שלא פעל במשך תקופת שהייתו בפנימייה לבחון את השפעת שהייתו שם על נפשו.

לטענתו, משרד העבודה והרווחה, כשל בכך שלא שת ליבו לטענות הוריו, לעובדות שנפרשו בפניו, למצוקתו כתוצאה מהוצאתו מחזקת הוריו ומביתו, וניתוקו גם מחבריו לכיתה ומחבריו לשכונה בה גדל. בנוסף כשל המשרד בכך שפעל בפזיזות ובחוסר זהירות ובהתעלמות בוטה הן מרצונו של התובע והן מאהבתו להוריו.

אשר על כן מתבקש בית המשפט לקבל את התביעה ולחייב את משרד העבודה והרוחה לפצות את התובע בגין נזקיו בסכום שייקבע על-ידי בית המשפט.