לדברי שניט, הוועדה בראשותו דיברה על אחריות הורית ועל מימוש ההורות. "המצב הרווח ברוב ההסדרים הוא שמתייחסים לאחד ההורים כמשמורן ואל השני כאל מי שאינו משמורן. אנחנו אומרים שזו מראש דרך לא נכונה בשיח. אתה צריך לבוא ולומר להורים המתגרשים לשכוח מחלוקת האחריות שמסיטה את כל כובד האחריות להורה אחד, נאמר לאם, ומקילה על ההורה השני ומטילה עליו משהו מצומצם, 'דרדלה'. זה לא טוב מן הבחינה שהוא יכול להשתחרר מן החובות שלו", ציין.

לדבריו, האחריות ההורית המשותפת לא אמורה להוביל בהכרח לחלוקת זמן שיוויונית בין ההורים הגרושים בגידול ילדיהם. ובכלל, כל שעומד בראש מעייני המערכת המשפטית בקביעת דפוס האחריות ההורית הוא טובת הילד וצרכיו, מתוך התחשבות בתנאי חייהם של ההורים.

"הרבה מתבלבלים ומיד קופצים למסקנה שאם אתה מקבל את העיקרון שטובתו של הילד היא ששני ההורים יישארו בתמונה בצורה משמעותית ויישאו באחריות משותפת אז גם חלוקת הזמן ההורית תהיה שיוויונית. לא אמרנו את זה", הדגיש. "להפך. ציינו במפורש שאחריות הורית משותפת אין פירושה חלוקת זמן שווה מבחינה מדויקת. תוכנית השהות של הילד צריכה להיגזר מצרכיו של הילד, מגילו של הילד ומהיכולת לאפשר לו חיים נורמליים".

עוד ציין כי המלצות הוועדה והצעת החוק שתוגש ביום ראשון לוועדת השרים יכולה להיות רלוונטית ומשמעותית גם ביחס להורים גרושים זה מכבר שנאלצים להסתפק בהסדרי ראייה מצומצמים.

"אחד הדברים שמאפיינים את דיני המשפחה הוא שכל החלטה וכל פסק דין אינם סופיים", אמר שניט והדגיש כי בכך שונים דיני המשפחה משאר תחומי המשפט שבהם נוהג עיקרון סופיות הדיון. "דיני המשפחה הם תמיד ניתנים לפתיחה מכל מיני סיבות. אם אתה יכול להוכיח שינוי במצב הרפואי או מכל סיבה אחרת – כמו שינוי גובה ההכנסה לעניין חישוב המזונות. זה אולי אחד הדברים שמייחדים את דיני המשפחה מכל הפסיקות", אמר.

שניט ציין כי בית המשפט לא מזדרז לקבל ביד קלה כל שינוי אבל כשיש נסיבות שמצדיקות שינוי – ניתן לעשות זאת. "אין סופיות דיון משום שסופיות דיון תפטור את החובה להתחשב בצרכים המשתנים של הילדים. בתי המשפט לא אוהבים כאלה שרצים אליהם כל שני וחמישי. זה מחשיד בניצול לרעה של המערכת. אבל אם ההורה מגיע עם הצדקה – אין סופיות דיון".