ניצחון לתעשיות רדימיקס על רמ"י

התקבלה תביעתה של תעשיות רדימיקס (ישראל), חברה לייצור מוצרי בטון, כנגד מינהל מקרקעי ישראל (לפני הפיכתו לרשות מקרקעי ישראל [רמ"י]). בית המשפט המחוזי בתל אביב הורה למינהל לחתום עם החברה על חוזה חכירה ל-49 שנים על השטח בן 52 הדונם באזור בית נחמיה עליו מצוי מפעלה.

זאת בכפוף לתשלום דמי שימוש עבור תקופת המעבר במהלכה הפסיקה החברה לשלם דמי חכירה שנתיים, ובכפוף לתשלום דמי החכירה ל-49 השנים הבאות.

בפסק הדין, קבעה השופטת חדוה וינבאום-וולצקי כי המינהל כשל בהוכחת טענותיו מדוע הוא מנוע מלהחכיר את הקרקע לרדימיקס, וכי הן טענתו התכנונית והן טענתו הנוגעת לחובת מכרז נדחו על ידה . עוד קבעה השופטת כי המינהל הציג כלפי רדימיקס מצגים רבים לאורך השנים מהם יכולה הייתה החברה להניח כי בכוונתו לחתום אתה על חוזה חכירה ל-49 שנים.

התנהלות רצופה טעויות

השופטת הדגישה כי התנהלות המינהל כלפי רדימיקס הייתה רצופה טעויות וההחלטה שקיבל בסופו של יום אינה עומדת במתחם הסבירות וחובת ההגינות. לדברי השופטת, המינהל כשל בהוכחת סבירות החלטתו ולא נתן כל טעם מדוע הייתה הצדקה לחזרתו בו ממצגיו.

משכך, החליטה וינבאום-וולצקי כי רדימיקס זכאית לכך שהמינהל יחכיר לה את הקרקע בהתאם למצגיו לאורך שנים רבות בעת התנהלותו מולה.

מפסק הדין בתביעה שהוגשה בשנת 2006 עולה כי רדימיקס מחזיקה במקרקעין מסוף שנות ה-60 בהסכמת המינהל שבאה לידי ביטוי בהסכמי הרשאה מתחדשים שנחתמו עד לשנת 1996. עוד עולה כי המינהל נתן הסכמתו גם אם בשתיקה להמשך ישיבתה של החברה על הקרקע אף לאחר שנת 1996.

תביעה כנגד

וינבאום-וולצקי ציינה בפסק הדין כי גם כאשר המינהל מצא לנכון להגיש תביעה כנגד רדימיקס למנוע ממנה בנייה בשטח ללא הסכמתו ולהרוס את שבנתה ללא הרשאה. הוא לא פעל לפינוייה מהקרקע ואף התפשר עמה תוך שהוא מבטיח להמשיך ולבחון אפשרות ליצירת מצב בו ניתן יהיה להחכיר לה את השטח.

בנוסף, מעולם לא הגיש המינהל כנגד החברה תביעת פינוי והקרקע הייתה בייעוד מתאים לעיסוקה של החברה החל משנות ה-60, ואם לא די בכך החברה אף שילמה לאורך שנים דמי שימוש למינהל בהתאם לקביעתו.

השופטת השתכנעה כי התנהלותם של גורמים בהנהלת המינהל הייתה נגועה בחוסר סבירות ולא קיימה את חובת ההגינות. לדעתה, ניתן למצוא תמיכה לכך בעובדה שאותם גורמים במינהל שקיבלו את ההחלטה וביניהם היועצת המשפטית של המחוז בחרו שלא להעיד בתביעה זו.

עובדה זו, לדעת וינבאום-וולצקי, מעידה כי אין בפיהם של אותם גורמים במינהל להסביר את סבירות החלטתם ואת ההיגיון העומד מאחוריה, ומשכך את תום ליבו של המינהל בהתנהלותו זו בכל הנוגע לעניינה של רדימיקס שנסחב שנים רבות. זאת כאשר ההליכים התכנוניים הושלמו לפני שנים רבות, דבר המצביע על התנהלות בלתי הוגנת וחסרת תום לב ואשר אינה עומדת במתחם הסבירות.

השופטת הדגישה כי מדובר בגוף ציבורי עליו חלות גם חובות תום הלב, ההגינות והסבירות שבמשפט המנהלי. השופטת קבעה כי מכלול העדויות מחד-גיסא, והעדרן של העדויות הרלוונטיות מאידך-גיסא מביאות למסקנה העגומה כי החלטת המינהל שלא להחכיר לרדימיקס את הקרקע אינה סבירה ואינה עומדת בכללי המינהל התקין ומכאן שדינה להתבטל.

המינהל חויב לשאת בהוצאותיה של רדימיקס בסך 100,000 שקלים.