אחת משתיים: או ש
נמרוד נוביק הוא פנטזיונר שרוקם סיפורי אלף לילה ולילה, או שתביעתו נגד
יוסי מימן פותחת בפנינו צוהר שמעולם לא ראינו כמותו אל קשרי הון-שלטון. מובן שלא לנו לשפוט ושזו תהיה מלאכתו של בית המשפט (אם כי יש לנו הרגשה שהסכסוך הזה יגיע לבוררות דיסקרטית), ובינתיים אנו יכולים להתייחס רק למה שנאמר בתביעה.
לדברי נוביק, הוא ידע היטב לנצל את הקשרים שטווה בצמרת הממסד הישראלי. כאשר עזב את השירות הציבורי וגויס לשירותו של מימן, הביא עימו נוביק היכרויות עם האנשים הבכירים ביותר - לא רק בירושלים אלא גם בוושינגטון. וכך הוא מתאר, בלי שמץ של בושה או מבוכה אלא עם הרבה מאוד גאווה וסיפוק, כיצד רתם את
שמעון פרס,
יצחק רבין,
אריאל שרון, עזר ויצמן, אברהם שוחט,
אהוד ברק ורבים אחרים לטובת עסקיו של מימן - שהוא עצמו ציפה להיבנות מהם בענק. אפילו
ביל קלינטון, אל גור, סטיוארט אייזנשטאט, עומר סולימן, אוסמה אל-בז ורבים אחרים התייצבו דום לקריאתו.
ב1995 התקיים בארץ כנס אנרגיה בינלאומי, בו אירחו הנשיא ויצמן וראש הממשלה רבין את סגן הנשיא גור; חשבתם שהכנס הזה נועד לקדם את ענייניה של ישראל? מה פתאום: נוביק מגלה לנו שכל המטרה הייתה לסייע למימן. נוביק מתהדר בשיפור הקשרים בין ישראל למצרים בזמן ממשלת שרון; חשבתם שהמניע היה לאומי-מדיני-ביטחוני? מה פתאום: הכל נועד לקדם את עסקת הגז. ואפילו כאשר נשיא טורקמניסטאן הגיע לבית הלבן, היה זה בעצם חלק ממהלך שנועד להעניק למימן חוזה ענק במדינה זו.
למקרא תביעתו של נוביק, כמעט מתחשק להאמין ל"פרוטוקולים של זקני ציון": תראו איך יהודי אחד, שאינו נושא בשום תפקיד רשמי, שכל תוארו הוא סגן יו"ר בחברה פרטית, מצליח לשנות סדרי עולם. הוא משפיע על נאומו של נשיא ארה"ב, הוא מביא את יו"ר המטות המשולבים לנזוף במצרים, הוא מקדם יחסים בין מדינות ומשמש כאיש הקשר ביניהן, הוא מכתיב את התדרוך שיתן הממשל האמריקני לנשיא מובארק, ברצותו משפיל וברצותו מרומם. אך ככל שהאפשרות שהדברים הם בלוף או גוזמה מדאיגה (כי מה זה אומר על אדם שהיה בתפקידים בכירים בשירות המדינה), האפשרות שהם אמת - אפילו חלקית - מדאיגה עוד יותר.
אין כל אפשרות לחייב אדם לשכוח את כל קשריו כאשר הוא עובר מהשירות הציבורי למגזר הפרטי. לא צריך גם ליפול מהכסא למחשבה שאנשים הולכים לשירות הציבורי מתוך הנחה שאחר כך ינצלו את ההיכרויות והידע לטובתם האישית. אך מכאן ועד לניצול הבוטה שמתאר נוביק בתביעתו (וכאמור: בגאווה גלויה), המרחק רב.
מה שנוביק בעצם אומר הוא, שהחלטות מדיניות - גם בירושלים וגם בוושינגטון - התקבלו על-פי לחצים כלכליים של אדם פרטי. שראשי ישראל העניקו חסות לאיש עסקים פרטי, משום שמקורב להם ביקש זאת. שהם היו כלי יחצ"ני בידי אדם שפעל ופועל במסתרים כדי לקדם את עסקיו ברחבי העולם. שהמגעים שלהם עם אנשי העסקים הללו התנהלו ללא כל בקרה ופיקוח ובלי מעורבות של אנשי מקצוע.
למקרא הדברים, אפשר רק לקוות שהייתה זו רק טיפשות מהצד של אישי השלטון שעל-פי הנטען נטלו חלק בכל המהלכים הללו, שלא היו שם אינטרסים אישיים מושחתים, שלא היו שם שלמונים, שלא היו שם כל מיני הבטחות לתרומות כאלו או אחרות. כרע במיעוטו, הטיפשות עדיפה על השחיתות.
