השבוע כתבתי, כי שופטי בית המשפט העליון החברים בוועדה לבחירת שופטים, מצויים בניגוד עניינים מובנה בבואם לבחור את נשיא העליון, בשל היכרותם עם המועמד וההשלכה הישירה של בחירתו עליהם. בתגובה אמר לי גורם משפטי בכיר, כי הבעיה כלל איננה קיימת, כי הרי אין בחירה אמיתית: לפי עיקרון הסניוריטי, מתמנה הוותיק שבין שופטי העליון.

אלא שזו בדיוק הבעיה. שופטי העליון לדורותיהם יצרו לעצמם עולם משלהם, בלא כל עיגון רשמי, ושאין לו אח ורע בשום מקום בישראל (למעט יו"ר הישיבה הראשונה של הכנסת לאחר הבחירות). הנימוק שנותנים לעיקרון הסניוריטי הוא, שבכך נמנעת התמודדות בין השופטים. אבל מה כל כך רע בהתמודדות? מדוע מותר להתמודד על כל תפקיד, מיו"ר ועד הבית ועד לנשיא המדינה, מחברות במועצת התלמידים ועד לנשיא האוניברסיטה - ורק על נשיאות בית משפט אסור להתמודד? יתרה מזו: עיקרון הסניוריטי מביא למינוי אוטומטי, שאיננו בהכרח המינוי הטוב ביותר. תארו לעצמכם שוותיק האלופים היה דורש להתמנות לרמטכ"ל, או שוותיק הרופאים היה דורש להתמנות למנכ"ל בית החולים. כל שופט היה זורק אותם מכל המדרגות. אבל בשביל עצמם יש לשופטים כללים אחרים.

תשמעו סיפור. עורך דין הועמד לדין משמעתי על עשיית פרסומת אסורה. חטאו: הוא העלה לאתר האינטרנט של משרדו ראיון וידאו שנערך איתו, ובו - רחמנא ליצלן - יש גם קול ולא רק תמונות. בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין הרשיע אותו, כי הכללים אוסרים השמעת קול באינטרנט. לעורך הדין היה מותר להתראיין בטלוויזיה, משום שאת זה הוא עשה כמומחה, הדגיש בית הדין; אסור היה לו להעלות את הראיון לאתרו, כי זו פרסומת.

עכשיו תשמעו עוד סיפור. ענת רואה חשפה השבוע ב"כלכליסט" כיצד מנסים בכירי לשכת עורכי הדין להגדיל במיליוני שקלים את תקציב הלשכה. מצד אחד, מועצת הלשכה - בה שולט ראש האופוזיציה, החשוד בפלילים יורי גיא-רון - תכננה להעלות את תקציב הלשכה ב-25% ל-73 מיליון שקל, ולממן זאת באמצעות העלאת דמי החבר ב-20%. מצד שני, ראש הלשכה, דורון ברזילי, ביקש עוד מאות אלפי שקלים לצורך העסקת עוזרת אישית ולהעלאת שכר המנכ"ל הבא.

ועכשיו השאלה: היכן לעזאזל חיים הלשכה הזאת וראשיה? לפי הסיפור הראשון - הם כנראה חיים במאה ה-19, בה עוד לא שמעו על האינטרנט. לפי הסיפור השני - הם כנראה חיים על המאדים, המקום היחיד שעוד לא שמע על כך שיש משבר כלכלי עולמי המתקרב אלינו בצעדי ענק. המסקנה המתבקשת: הגיע הזמן לסגור את הגוף המסואב והמיותר הזה, להעביר את סמכויותיו הסטטוטוריות לידי המדינה ולהותיר אותו כארגון וולונטרי, ואז נראה מי בכלל ירצה להישאר בו.

לפני יותר ממחצית היובל נאלץ מעריב להסיר מהלוגו שלו את המילים "העיתון הנמכר ביותר במדינה", לאחר שידיעות אחרונות עבר אותו ורמז שמוטב לו שיסיר מילים אלו בלי מאבק מיותר. עכשיו עושה נוני מוזס את אותו חטא עצמו, אך כדרכו - בצורה הרבה יותר בוטה.

ידיעות יצא בקמפיין שכותרתו "עיתון אמיתי יש רק אחד". כזה שילוב של שחצנות וכזבנות מזמן לא ראיתי. נניח שבאימפריית מוזס לא מתייחסים לישראל היום כאל עיתון. אבל מעריב איננו עיתון? הארץ איננו עיתון? גלובס איננו עיתון? הסיסמה הזו חושפת את העולם בו רוצה מוזס לחיות: עולם שבו ידיעות אחרונות יהיה העיתון היחיד. ובאותו זמן הוא שולח את כתביו ועורכיו להילחם על חופש העיתונות וחופש הביטוי.

חברת החשמל נמצאת בגרעונות של מיליארדי שקלים, מתקשה לגייס הון למיחזור החוב ודורשת להעלות את התעריפים בעשרות אחוזים. היחידים שלא חיים בעולם הזה הם - איך לא - עובדי החברה. היו"ר שלהם, מיקו צרפתי, הגיב השבוע בזעם: "זה לא מקובל עלי שמבטלים". ומה ביטלו? את החשמל חינם? את תוספות השכר האוטומטיות? את אלפי המשרות המיותרות? את הקידום בדרגות לאחר הפרישה? מה פתאום. ביטלו את רכישת חנוכיות הכסף המוענקות לעובדים ותיקים. אבל צרפתי לא מוכן לשמוע על זה. כי יש העולם האמיתי, של כל תושבי ישראל שמממנים שוב ושוב ושוב את תנאי השכר והפרישה של עובדי חברת החשמל, וישנו עולם הפנטזיות של צרפתי וחבריו.

אחרי המשבר הפיננסי של 2008 צצו סימני שאלה רבים וכבדים סביב פעילותן של חברות הדירוג הבינלאומיות הגדולות - סטנדרט אנד פור, פיץ' ומודי'ס - אשר נכשלו כישלון חרוץ באזהרה מפני המשבר בכלל ובועת הסאב-פריים בפרט. עברו שלוש שנים, והסוכנויות הללו ממשיכות לחיות בעולם משלהן.

השבוע איימה S&P להוריד את הדירוג של 15 ממדינות גוש האירו - אחרי שהמשקיעים כבר מצביעים מזה חודשים ברגליים, בורחים מההנפקות של מדינות אלו ומזניקים לשמים את תשואת האג"ח שלהן. בשביל זה באמת לא צריך את עשרות אלפי האנליסטים, הכלכלנים והמנהלים שמעסיקות סוכנויות הדירוג. את זה יכול לעשות כל משקיע בן-יומו.

לפעמים דווקא טוב לחיות בעולם שונה מזה המציאותי. בית המשפט העליון דחה השבוע את ערעורו של אפרים יעיש, אשר נדון ל-20 חודשי מאסר בשל עבירות סמים. השופט אליקים רובינשטיין מסביר באריכות מדוע אין להקל בעונשו של יעיש ועומד במיוחד על עברו הפלילי הקשה: 39 הרשעות מגוונות ב-56 שנות חייו. הוא גם דוחה מכל וכל את טענותיו של יעיש, כאילו לא ידע באלו סמים מדובר.

רוב השופטים היו עוצרים כאן; לא רובינשטיין. יהיו שיאמרו שרובינשטיין תמים, יהיו שיאמרו שהוא חי על כוכב אחר, אבל מרגש לקרוא את השורות האחרונות והמאוד-אנושיות שלו: "חבל שהמערער שב וכשל, אך לא ננעלו דלתי התעשתות, ואנו מקווים כי סוף סוף יתן אל ליבו באמת כי ראוי שימיו לא יכלו מאחורי סורג ובריח, ולא ישוב למעוד - כך אנו מאחלים לו".