|
|
מחיר כבד [צילום: שמוליק סופר]
|
|
|
|
|
חיי אדם בישראל, מה הם שווים? כמה באמת דואגת המדינה להבהיר לאזרחים שרשלנות וזילות חיי אדם ייגבו מהאשמים מחיר קשה מנשוא? האם באמת מבטיחה לי המדינה שחיי אינם הפקר?
לדעתי, לא הרבה. ולראיה כמות מקרי המוות ברשלנות, מוות מתאונות דרכים. כל כך הרבה חיים נלקחים בישראל בידי אנשים שלא מפחדים מספיק בכדי לדאוג שהם לא יפגעו בחיים שלי או שלך. וכן, אני מדברת על פחד. אנשים צריכים לפחד לפגוע באנשים אחרים. צריכים לדעת שיחרב עליהם עולמם ועולם משפחתם אם חס וחלילה הם יחריבו משפחה אחרת. הם צריכים לפחד מכתם פלילי ברקורד שלהם והם צריכים לא פחות לפחד מלשלם מליונים מתביעה אזרחית. אנחנו רק מפחדים מהגרעין האירני או מפיגועי טרור אבל אנחנו לא מפחדים להרוג איש/אישה סתם, כי לא וידאנו מספיק, לא כיסינו את כל האופציות האפשרויות כדי לוודא שלא יהיה אפילו שבריר של סיכוי שמישהו יפגע. בישראל תרבות ה"סמוך" ו"יהיה בסדר" השתרשה כל כך חזק שאנחנו משלמים בדמים, ואפילו לא יודעים איך לצאת מזה.
מערכת המשפט צריכה לקחת על עצמה את תפקיד המחנך. רק על-ידי חינוך נוקשה יבינו אנשים שאין תירוצים לזילות בחיי אדם, והמחיר על כך הוא קשה מנשוא. לצערי, ברוב המקרים מערכת המשפט מקלה ראש במקרים של מוות ברשלנות או מוות מתאונת דרכים. העונשים קלים מדי ולפעמים יכולים להסתכם רק בעבודות שירות ולרוב אין המשפחות לא ממשיכות גם לתביעה אזרחית מפאת הכאב הקשה מנשוא. בכך מעבירה מערכת המשפט מסר הפוך. מסר שהעונש על לקיחת חיים אחרים הוא "קל" יחסית, מסר שלא תורם לתחושת הביטחון האזרחי שלי.
לצערי, אנשים לומדים רק מאיפה שכואב להם, והכיס זה מקום כואב. צריך לתבוע, לתבוע ולתבוע, ולדרוש מבתי המשפט לקבוע מחירים גבוהים וכבדים על אובדן חיי אדם. מערכת המשפט בארץ ערה לתחושות הציבור, המערכת הפוליטית ערה לתחושות הציבור. אם אנחנו כציבור נשמיע קול, נתמוך בעונשים כבדים, לא נשתוק על הקלה בעונשים ונגיב בכל פעם שמתבצע עוול הסיכוי לשינוי יגדל.
אני רוצה להסתובב בארץ, ללכת עם ילדי למקומות שונים, בידיעה שהסביבה שלי ברמה של המדינה - העירייה - הפועל הפשוט, עושים הכל, ואני מתכוונת ה-כ-ל כדי להבטיח את החיים שלי ושל ילדיי. אני יודעת שהמדינה עושה זאת ברמה הביטחונית, אבל אני בכלל לא מרגישה כך ברמה האזרחית. אולי די?!
