בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע השבוע את אייל דמסה ברצח של זקן, שכל חטאו היה בכך שהביע מורת רוח מהתנהגותם של יוצאי אתיופיה שהתגוררו בשכנותו. אגב כך עסקו השופטים יוסף אלרון, עודד גרשון ואברהם אליקים בתקינות הודאותיו של דמסה. השופטים קיבלו את ההודאות, אך כדאי לשים לב לפרט אחד שכמעט נבלע בדבריו של אלרון:

"איני מתעלם מטענות בא-כוח הנאשם, כי זה האחרון לא הוזהר כדין בכל אחת מחקירותיו, ואני סבור, כי נכון היה שחוקריו, לנוכח חומרת העבירה בה נחשד, יפתחו את חקירתו באזהרתו כדין, לנוכח המשמעות הנלווית לאזהרה שכזו. במיוחד הדברים אמורים עת נשאל הנאשם בדבר הסכמתו לבצע שחזור... מן הראוי, כי חוקרי המשטרה יקפידו הקפד היטב בדבר אזהרת חשוד בכל אחת מן החקירות, ולא יסתפקו באזהרה חד-פעמית, כנטען במקרה דנן כנגד חוקריו של הנאשם".

משמעות הדברים ברורה: בישראל של המאה ה-21, יש שוטרים שלא מזהירים כיאות את החשודים, אפילו כאשר מדובר בחשד לרצח. האם הם לא יודעים חובה בסיסית זו, ואז הם רשלנים ומטומטמים, או שמא הם יודעים ומתעלמים, ואז הם עבריינים? תבחרו מה התשובה הפחות גרועה.

"הסיפור שהושתק על פליטים יהודים מארצות ערב". זו כותרת מאמרו של שגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור, שפורסם החודש בהנטינגטון פוסט. כותרת המשנה שאלה: "איך קרה שבקמפיין 'יום הפליט הבינלאומי' של האו"ם נעלמה קבוצת פליטים אחת: 850 אלף יהודים שגורשו באלימות ובאכזריות מארצות ערב. חייבים לספר את הסיפור שלהם". התשובה המתבקשת היא האנטי-ישראליות, שלא לומר האנטישמיות, האוטומטית של האו"ם, והיא כמובן נכונה. אבל יש עוד פרט קטן: ממשלת ישראל.

לכותב שורות אלו הייתה לפני למעלה מעשור הזכות לחשוף מעל דפי גלובס ולאחר מכן בספר "שקיעה במזרח" את שוד רכושם של יהודי מדינות ערב, שבחלקם עזבו מרצונם ובחלקם גורשו בכוח מארצות מולדתם. בין היתר גיליתי, כי ממשלות ישראל לדורותיהן לא רצו לעסוק בסוגייה, בשל החשש המופרך שהיא תעורר את שאלת הרכוש הפלשתיני בארץ. מופרך – משום ששאלה זו הייתה על סדר היום ממילא, והעלאת גורל רכושם של יהודי מדינות ערב הייתה לא רק עניין של צדק, אלא גם מכשיר טקטי מעולה במו"מ. הדברים הגיעו עד כדי כך, שבפסגת קמפ דייוויד בשנת 2000 היה זה ביל קלינטון – ולא אהוד ברק – שהציע תוכנית לפיצוי כולל של כל הפליטים במזרח התיכון.

בשנה-שנתיים האחרונות יש שינוי במדיניות זו, כפי שמעיד עצם פרסום מאמרו של פרושאור. אלא שהשינוי הזה בא מאוחר מדי: מאוחר מדי לפליטים ממדינות ערב, מאוחר מדי לשינוי התודעה העולמית, מאוחר מדי לשינוי התודעה הישראלית. התקווה היחידה היא, שאם וכאשר יגיעו הדברים לכדי מו"מ רציני עם הפלשתינים ומדינות ערב, ממשלת ישראל לא תעדיף להשכיח שוב את הנושא הצודק, האנושי והמדיני החשוב הזה.

משרד הביטחון מיהר השבוע (16.7.12) לוועדת הכספים וביקש את אישורה לעסקה צנועה של רכש מטוסים מאיטליה. לא משהו מיוחד, רק 6.5 מיליארד שקל בפריסה ל-20 שנה. ולמה המהירות? המשרד הסביר שהעסקה עומדת להיחתם שלושה ימים מאוחר יותר, והוא שכח פרט קטן: שצריך את אישור הכנסת.

אם משרד הביטחון באמת שכח את זה, אז אני פרופלור. לא יעלה על הדעת שאחרי 64 שנים של ניהול תקציבים בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים בשנה, לא יודעים אלפי פקידי המשרד מתי צריך לבקש את אישור הכנסת. אני חותם לכם, שזה היה שיהוי מכוון שנועד למנוע דיון בעסקה הזו. חברי הכנסת בראשות משה גפני, שהסכימו לשתף פעולה בפארסה הזו, נושאים באחריות עוד יותר גדולה לביזוי החוק והמחוקקים. ומשרד הביטחון? הוא ימשיך לעשות צחוק מכולנו.

שלושה דיווחים מאותו יום (17.7.12) ועל אותו דירוג של TIM. אפילו לא אבקש מכם לנחש מי כתב מה; זה יהיה עלבון לאינטליגנציה שלכם.

• "בדומה לחודש מאי, אתר TheMarker סוגר את עשירית האתרים המובילים בישראל בדירוג הנוכחי, עם 12% חשיפה".

• "כלכליסט דורג ביוני במקום ה-13 בדירוג האתרים הכללי בישראל. שיעור החשיפה לאתר זינק ל-16.4% ומדובר ב-664 אלף גולשים ייחודיים בשבוע לכלכליסט. המתחרים, דה מרקר וגלובס, מדורגים במקומות ה-16 וה-18 בהתאמה עם חשיפה שבועית של 14.1% ו-13.7% ביוני".

‏
• "בזירה הכלכלית ממשיך אתר גלובס להוביל בממוצע הגולשים היומי, המדגיש את הגולשים הנאמנים שנכנסים לאתר מדי יום. אתר גלובס רשם ביוני ממוצע יומי של 94 אלף גולשים, לעומת 83.6 אלף לדה מרקר ו-33.5 אלף לביזפורטל. אתר כלכליסט, שהצטרף למדידה בשבועות האחרונים, עדיין לא פרסם את נתוניו".

חיפשתי את הפרטים הקטנים שיסבירו את ההבדלים הללו, אך לא מצאתי אותם. אז כנראה שבכל זאת יש דבר משותף לשלושת האתרים: שלושתם משחקים עם הנתונים ומציגים אותם איך שנוח להם. ואני לתומי חשבתי, שמספרים הם דבר מדויק ושאתרים כלכליים יודעים לקרוא אותם.

במכון "משואה" לחקר השואה שבקיבוץ תל-יצחק מוקרנת מצגת מרשימה על תולדות עליית הנוער, אשר תחילתה בגרמניה של שנות ה-30 ופעילותה נמשכת עד היום. מעבר למקצועיות ולעניין שבמצגת, צדו את עיני כמה פרטים קטנים ולא שגרתיים.

כמה מבוגרי עליית הנוער בעשרות שנות קיומה לא התעלמו מן הקשיים שהיו מנת חלקם – לפני השתלבותם במפעל וגם במהלכו. היו מי שחשפו את הבתים ההרוסים מהם הגיעו (כולל צופית גרנט). עולים מאתיופיה וברית המועצות דיברו בגילוי לב על קשיי ההתאקלמות וכינויי הגנאי שספגו. חניך שהפך למדריך דיבר על אביו המכה. אדם שעלה ממרוקו התייחס לחוויות הלא-נעימות שעבר בשל מוצאו. בקיצור: לא מצגת יחצ"נית, הרואית ומלוקקת, אלא תמונה אמיתית של קשיים לצד הישגים, בעיות לצד הצלחות. ועל זה צריך לומר רק שתי מילים: כל הכבוד.

לפני שלושה חודשים סיימה עיריית תל אביב פרויקט בן שנה, בו שיפצה את רחוב בלוך שבו אני מתגורר. לא משנה שאת הכביש היו צריכים לסלול שוב, כי הקבלן חיפף; לא משנה ששאריות מהעבודות עדיין מפוזרות פה ושם; לא משנה שיש פינות שלא הסתיימו וכנראה גם לא יסתיימו. העיקר שיש רחוב ובו גם שבילי אופניים – בשורה טובה להולכי הרגל לא פחות מאשר לרוכבים.

אך תסתכלו כיצד נראה הסימון בשביל האופניים אחרי שלושה חודשים. לא מדובר בסימון הנתון למרמס גלגלי מכוניות, אלא כזה שבסך-הכל עוברים עליו אופניים, ולמרות זאת הוא כמעט נעלם. הפרט הקטן הזה מלמד הרבה על איכות העבודה כולה. ככה זה כאשר המבחן הראשון, השני, השלישי והאחרון הוא הכסף.