אָבַד חָסִיד מִן-הָאָרֶץ, וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן: כֻּלָּם לְדָמִים יֶאֱרֹבוּ, אִישׁ אֶת-אָחִיהוּ יָצוּדוּ חֵרֶם. עַל-הָרַע כַּפַּיִם, לְהֵיטִיב, הַשַּׂר שֹׁאֵל, וְהַשֹּׁפֵט בַּשִּׁלּוּם; וְהַגָּדוֹל, דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ הוּא וַיְעַבְּתוּהָ. טוֹבָם כְּחֵדֶק, יָשָׁר מִמְּסוּכָה; יוֹם מְצַפֶּיךָ פְּקֻדָּתְךָ בָאָה, עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם. אַל-תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ, אַל-תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף; מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ, שְׁמֹר פִּתְחֵי-פִיךָ.
במילים אלה תיאר הנביא מיכה את ימי התוהו והרשע בהם ישר באדם אין, ואפילו חבריו ואשתו של אדם עלולים להלשין עליו. ימים כאלה של חלום בלהות תוארו בספרים "החיים והגורל" של וסילי גרוסמן, ו"לבד בברלין" של הנס פאלאדה. אבל איש לא יכול היה לתאר לעצמו שהמשפטנים היושבים בפרקליטות המדינה סבורים שהחוק הישראלי מצווה עלינו לחיות בתוך חלום בלהות שכזה.
האשמה האחת והיחידה בה מואשם
אביגדור ליברמן היא: "שנמנע מלהביא לידיעתן של ועדת המינויים של משרד החוץ, של ועדת השרים, ושל ממשלת ישראל, את הידוע לו אודות מעשיו החמורים של בן אריה בפרשת מסירת המידע הסודי, שנעשו בנוכחות ועבורו". בעברית פשוטה: ליברמן מואשם בכך שלא הלשין על חברו זאב בן-אריה, ואת נאמנותו לחברו מתארת הפרקליטות בתור: "מעשי מרמה והפרת אמונים הפוגעים מהותית בציבור".
אלא שמי שפוגע מהותית בציבור הם המשפטנים בפרקליטות המדינה, שכנראה היו הילדים המעצבנים והנודניקים שתמיד הלכו להלשין למורה כדי למצוא חן בעיניה. כשהיינו בבית ספר לא סבלנו אותם, ועכשיו הם רוצים שכולנו נהיה עלובי-נפש כמותם. יש לקוות שליברמן יגיע לבית המשפט, ושיהיו בירושלים שופטים שיגלגלו את הפרקליטים האלה מכל המדרגות, ויסבירו להם שעם ישראל אינו רוצה לחזור לימי התוהו והרשע שתוארו על-ידי הנביא מיכה.
