דני התגורר בדירה מרווחת מאוד בצפון החדש של תל אביב. למעשה, זו הייתה דירה דו-מפלסית. המעלית של הבניין נפתחה היישר לתוך הסלון של הדירה. כל שאר הדיירים בבניין יכולים היו לעלות רק לקומה שבע. מפתח מיוחד העלה את המעלית לקומה שמונה - ולסלון של דירתו של דני. זה היה גם נוח - אבל זה, בעיקר, תרם לביטחונן של הבנות של דני ושל אשתו. העלייה הישירה ממרתף-החנייה לתוך סלון הדירה מנעה, ככל האפשר, מגע עם זרים. לדני היה חדר-עבודה בקומה העליונה של הדירה. הוא אהב להסתגר בחדר הזה - ולנהל משם שיחות פרטיות בטלפון קווי שהיה מחובר רק לחדר הזה.
הנעילה של דלת-הכניסה לחדר הזה הייתה אוטומטית - ורק דני יכול היה לפתוח אותה מבפנים. בשעות שהוא לא היה בדירה איש לא יכול היה להיכנס לחדר הזה.
המנעול החיצוני של דלת-החדר היה דמוי המנעול שהיה לו במשרד.
דני מסר לתמר את קוד הפתיחה של המנעול - אבל היא זרקה את הפתק שעליו היו רשומות ארבע ספרות באחת מן המגירות בבית. היא אף פעם לא נכנסה לחדר הזה כשדני לא היה בו. דני ניסה להסביר לה למה הוא נוהג כך, אולם היא סירבה לשמוע. תמר שנאה את החדר הזה, כמו את המשרד שלו, שבו היא לא ביקרה מעולם. החדר, כמו המשרד, סימל בעיניה את כל מה שהיא לא אהבה אצל דני.
הוא ייצג, בעיניה, בראש ובראשונה, ארוגנטיות בלתי נסבלת; אבל הוא סימל, לטעמה, הרבה יותר מזה. היא ידעה שדני נוהג בעבודתו ללא חמלה כלפי הזולת.
דני, מי שגדל בדירה בת שני חדרים ביחד עם הוריו ואחותו, ראה את הדברים אחרת.
הדלת לדירת-הוריו הייתה עשויה משני לוחות דיקט שביניהם היו סיבי עץ. פעמיים היא נפרצה בידי פורצים שקיוו למצוא בדירה, שבה ניהלה אימו פעוטון בשעות הבוקר, מזומנים. באחת מן הפעמים, דני היה הראשון שחזר לדירה. הוא זכר במשך שנים את האימה שהציפה אותו למראה המגירות שהיו זרוקות על הרצפה.
"הדירה הזאת נרכשה במחיר-הזדמנות", כך נהג דני לספר לאורחיו, "מקבלן שהסתבך בחובות לשוק האפור". המבקרים בדירה, בני משפחה, בעיקר, הגיבו בחיוך, שהיה בו יותר מקורטוב של אי-אמון בתיאור השתלשלות דברים בפי דני. הם ביקשו להכיר את הקבלן. גם הם רצו בעסקות-חלום מן הסוג הזה. מייק שוורץ, אביה של תמר, היה אחד מהם. הוא היה היחיד שידע להעריך את האופן שבו נרכשה הדירה.
- "איפה אפשר לפגוש את הקבלן הזה?" גיחכו אורחיו של דני שנהנה לראות את הפליאה בעיניהם.
- "תמר מכירה אותו...", ניסה דני להתחכם, למגינת-ליבה של אשתו שנמנעה מלהשתתף בשיחה.
הקבלן, שאת שמו דני לא גילה, כמובן, לאורחיו, ולא מטעמים הכרוכים בהגנה על פרטיותו, פנה אליו כדי שיסייע לו מול נושיו. הוא ידע שדני מחובר להרבה מאוד גורמים בעולם הפשע. דני נפגש עם הקבלן בחדר-הישיבות במשרדו עוד לפני שנודע ברבים שהקבלן, ששמו היה שגור עד אז בפיהם של כתבים כלכליים, ושתמונתו הופיעה, לא אחת, במדורי-רכילות שדיווחו על כנסים בינלאומיים של אנשי-עסקים, נתון בקשיים כלכליים. דני הכיר את האנשים שלהם היה הקבלן חייב כסף - ולכן הוא יכול היה לסייע לקבלן שנקלע למצוקה, למעשה, באשמתו-שלו.
דני לא היה צריך ממש להכיר אישית את האנשים האלה שהלוו כספים בריבית-רצח לקבלן האומלל. מספיק היה גם להכיר אנשים אחרים שמכירים את האנשים האלה. ככה זה בעולם הזה שבו שחה דני כמו דג במים. יש מחויבויות ויש אינטרסים - ותמיד טוב לשמור על קשרים או לזרוק טובה או שתיים באוויר, מבלי לגבות עבורה דבר, כדי לבוא ולגבות את התמורה ביום מן הימים. העולם הזה שדני הכיר לא היה בעצם שונה מעולם העסקים הממוסדים.
גם שם ידעו לשלב ידיים ולעזור למי שצריך לעזור בעת מצוקה. כך נהגו, לא אחת, מנהלי-בנקים שחילקו הלוואות בתנאים נוחים במיוחד למקורבים על-פי בקשת מקורבים אחרים. בדירקטוריון תמיד אישרו את ההלוואות הנוחות שמקורבים חילקו למקורבים.
אחר כך היו מופיעות בעיתונים ידיעות שמישהו מהלווים המועדפים האלה מבקש להחזיר רק חלק מן ההלוואות שהוא קיבל.
בציבור הרחב שונאים את התופעה הזאת הנקראת 'תספורת'. אבל אף אחד לא ממש עושה משהו בעניין הזה. כולם רוחצים בניקיון כפיהם. המלווים, לא מכספם-שלהם, אלא מקופות שהציבור הרחב משקיע בהן את מיטב כספו, בתקווה שהם יישמרו היטב ויניבו פירות, מתנערים מאחריות; והלווים, אלה שמתקשים להחזיר את ההלוואות שהם קיבלו בנדיבות רבה, ללא ערבויות של ממש, מן הקופה הציבורית, חוגגים.
רק לעתים רחוקות מאוד נתפס ברשת איזה טייקון אומלל - ואז כולם מתנפלים, כמו עופות-טרף, על גווייתו הפיננסית.
דני הכיר את הטכניקות האלה של השתמטות מלהחזיר חובות. אם כי בעולם שהוא התחכך בו זה היה קצת יותר מורכב.
הכללים, בעיקרם, לא היו שונים. רק הדמויות היו קצת יותר מחוספסות. גם שיטות הגבייה היו שונות. אולם ביסודם, היו הדברים דומים; עוזרים למי שנקלע למצוקה מול המשטרה או מול הפרקליטות או מול רשות ציבורית אחרת - כדי שאחר-כך אפשר יהיה לבקש טובה כגמול על הטובה שכבר נעשתה. טובה כנגד טובה. אם אפשר לעזור, מבלי להזיק לחבר אחר, אז עוזרים. טובות הן סחורה עוברת לסוחר. לפעמים לטובה יש מחיר נקוב - ולפעמים צריך לפנות לבוררות של 'האיש החזק' כדי לקבוע את המחיר של הטובה.
דני כבר השתתף בבוררויות כאלה. האווירה בהן הייתה, בדרך כלל, מבודחת. כולם הכירו את הכללים. מי שהגיע לבוררות כזאת ידע שאין זכות ערעור על פסיקתו של 'הבורר'. אין סדרי דין ואין דיני ראיות. הבורר שומע - ומכריע.
רק לעתים רחוקות 'הבורר' צריך להרים את קולו או לרמוז לאיזה גברתן שניצב בפינת החדר להתקרב למי שמנסה לכפור בזכותו של הבורר להפעיל את שיקול דעתו הבלעדי. בסופו של דבר, כולם יוצאים מרוצים, לפחות, בגלל המהירות שבה הסתיימה הסאגה שבמחלוקת. בבתי המשפט הם היו יכולים להמתין להכרעה שנים לא-מעטות - ולשלם שכר טירחה עצום לעורכי דין מלוקקים שאף פעם לא ממהרים לשום מקום.
עורכי דין אלה גובים את שכרם לפי שעות - והחשבונות שהם שולחים ללקוחותיהם בסוף כל חודש 'אוכלים' כמעט את כל הסכום שבמחלוקת.
ההכרעות של 'הבורר' מעוגנות, בדרך כלל, בהיגיון עסקי צרוף. לא אחת, דני ראה, שההיגיון של 'הבורר' הלא-מלומד-כביכול עולה לאין שיעור על זה של כמה מן השופטים שהוא הכיר.
ועוד מעלה יש לבוררות מן הסוג הזה: 'הבורר' תמיד משתדל שלא לשאת פנים; מה שלא תמיד אפשר להגיד על לא-מעט מן השופטים.
אלה, כמו שדני למד, לא אחת, שטופים באינטרסים סמויים ולא-סמויים. אף פעם אי-אפשר לדעת מה עולה במוחו של שופט זה או אחר בשעה שמופיע לפניו עורך-דין פלוני או אלמוני המגיע ממשרד רב-עוצמה ויוקרה.
השופט לעולם לא יגלה, למשל, שבת-אחותו מבקשת להתמחות במשרדו של עורך-הדין שמופיע בפניו או שגיס שלו מנסה לחמוק מתשלום חובו למי שהמשרד הזה מייצג; ואלה רק דוגמאות שדני יכול היה לשלוף על אתר מזיכרונו. הוא יכול היה, ללא ספק, אם הוא רק היה טורח, למצוא דוגמאות הרבה יותר בוטות של שחיתות ממש בצמרת עולם-המשפט.
חלק מן הדברים אפילו פורסמו ברבים בידי עיתונאים שאוהבים לפשפש מאחורי הכותרות, אבל איש לא ממש התרגש מן הפרסומים; גם לא כאשר מן הפרסום העיתונאי עלה ריח ממש לא-נעים שהזכיר לדני, משום מה, ריח של פחי-אשפה לא-מכוסים שליווה אותו בילדותו בשכונה הלא-מטופחת שבה הוא גדל.
את שכרו של 'הבורר', הלא-צנוע, משלמים שני הצדדים. הביצוע של פסק-הבוררות הוא מיידי. הזוכה לא נזקק להליכי גבייה של משרדי ההוצאה לפועל - וגם זה יתרון לא מבוטל. למהירות של סילוק החוב יש ערך כלכלי.
הצד המפסיד גם לא יכול לטעון לחוסר יכולת כלכלית או לבקש שמיטת-חובות. התחמקויות-התחכמויות מן הסוג הזה מקובלות רק בקרב חייבים בשוק הכספים הממוסד.
בשלב מסוים, כשהאיומים על הקבלן חסר-המזל פחתו, משום-מה, דני ביקש מאחד מן הנושים, מי שבעניינו של קרוב-משפחה שלו הוא טיפל לפני כמה שנים, תמורת שכר צנוע, יחסית, ובהצלחה גמורה, דווקא להגביר את הלחץ על הקבלן כדי שהלה ימהר להיפטר מן הדירות שהוא בנה ברמה גבוהה במיוחד.
דני שם את עינו באחת מהן. הוא לא מצא כל פסול אתי בהתנהגותו זאת. בעולם שבו הוא חי, אסור להחמיץ 'הזדמנויות'. לא תמיד הן חוזרות.
הייתה לדירה שהוא נתן בה את עינו יציאה מפנקת לגג מטופח. הוא גם כבר בחר לעצמו את חדר-העבודה שלו בדירה מבלי לשאול את תמר. דירה נוספת באותו הבניין 'נמכרה' לאחות של אחד הנושים-באפור. ציונה גמליאל טיפלה בהעברת הזכויות בדירה לשמה של האחות, כמו גם באלה של הדירה של דני, והיא ידעה בדיוק כמה 'שילמה' האחות וכמה דני שילם.
ציונה גמליאל, עורכת-דין לענייני קרקעות במשרדו, לא שאלה שום דבר, אם כי בסתר ליבה היא חשבה שגם היא הייתה מוכנה, כמו אלה שבפניהם שטח דני בהרבה גאווה את מזלו הטוב, לרכוש דירה באזור כזה במחיר ששילמה האחות.
דני שילם מחיר קצת יותר גבוה, מזה של האחות, לא בהרבה, למרות שהפער בשווין של הדירות היה ענק. הנושים-באפור של הקבלן, פושט- הרגל, היו יכולים לדרוש מדני הרבה יותר כדי למלא את בור-החובות שהקבלן השאיר אחריו. הם לא עשו את זה כאות הוקרה לדני על טיפולו המהיר בפרשה - ועל שידע לנווט את הקבלן לנקודה שבה לא נותרו לו הרבה ברירות.
לדני לא הייתה כל בעיה 'לשחק' במשחקים כפולים כאלה. עכבות מוסריות לא היו חלק מאופיו. הוא הבטיח לעצמו זה מכבר שהוא לא מתכוון לעצור באדום. הכל כשר - ולכל דבר יש מחיר. אם צריך, משלמים; ואם צריך, גובים את המגיע. זאת הייתה כל הפילוסופיה של דני על רגל אחת - והוא לא התכוון לסטות ממנה.
גם העובדה שהקבלן, חובש הכיפה לראשו, שהיה פעם עשיר מופלג עבר להתגורר ביחד עם משפחתו בקרוון קטן-ממדים שהוצב ביישוב שהיה ממוקם ליד אריאל, לא טרדה את מנוחתו. הקבלן הביא את זה על עצמו, טרח דני 'להסביר' לעצמו.
אף אחד לא כפה עליו להתמכר להימורים ולנערות ליווי - ולהפסיד מאות אלפי שקלים בכל פעם. אם צריך, דני חזר והזכיר לעצמו, אז עושים מה שצריך; גם לי אף אחד לא יעשה הנחות, חזר דני על עמדותיו בפני עצמו, מבלי לדעת עד כמה קרוב היום שבו גם לו לא ירצו לעשות הנחות.
באותו שלב דני אפילו לא שיער שהקרוסלה שעליה הוא יושב יכולה לנוע גם בכיוון שהוא לא יאהב. זה קרה, לא-אחת, לאחרים, ולא הייתה כל סיבה שזה לא יקרה גם לדני בן-אור. לקרוסלה הזאת אין חוקים, ואף אחד לא יכול להבטיח ליושבים עליה שהיא לא תשנה כיוון.
