אחד מגדולי הפרסומאים במדינה, שהינו גם יועץ אסטרטגי ופוליטי, היה, ללא ספק, הרוח החיה בפורום החווה, נחשב לאיש הקרוב ביותר לשרון ונהנה מאמונו המוחלט לאורכן של השנים הרבות שהוא היה צמוד אליו. העובדה שאדלר מתרחק מזרקורי התקשורת נזקפה לזכותו. לא בכדי היה אדלר האיש הראשון שהוזעק לבית החולים אל שרון בימים האחרונים של חייו כדי להיפרד ממנו סופית.

קרוב לוודאי שאחד האנשים שקירבו את אדלר אל שרון היה קצין המבצעים של שרון בנושאי השחיתות, יו"ר דירקטוריון חברת החשמל לשעבר, אלי לנדאו, שהוא חבר קרוב של אדלר. החברות הקרובה בין לנדאו ואדלר הניבה תוצאות של מינהל לא תקין.

מסתבר שאדלר סייע ללנדאו, בתקופה שהלה כיהן כראש עיריית הרצליה, להקים על חוף ימה של העיר את הפרויקט המושחת של המדינה בהרצליה. על-מנת לקדם את הפרויקט, נזקק לנדאו לאישורה של ועדת הערים המקומית. האיש המרכזי בוועדה שהכשיר ללנדאו את השרץ, היה לא אחר מאשר אדלר, שגם יצא נשכר מכך. עיריית הרצליה הזרימה עבודות למשרד הפרסום שלו, שהיה עדיין בחיתוליו ונזקק לזריקות עידוד. בתקופה שבה כיהן לנדאו כראש העיר, עשה לכיסו יותר מאשר למען תושבי העיר בדומה למורו ורבו שרון.

בשלב הבא עבר אדלר למישור הממלכתי ונצמד אל שרון אחרי שהיה ביניהם קליק, מעין אהבה ממבט ראשון. יחסי הגומלין בין שרון ואדלר היו מלכתחילה קרובים למדי והושתתו על הכלל הבדוק של "זה נהנה וזה אינו חסר". כך, למשל, משרדו התל אביבי של אדלר הקצה מקום מיוחד ללילי שרון, רעייתו המנוחה של אריק, שהייתה מעצבת במקצועה, לצורך קבלת קהל של לקוחות. הדעת נותנת שלא מעטים מאלה שנזקקו לשירותיו של שרון הבינו שכדאי לעשות תחנת-ביניים עסקית אצל האישה.

אדלר מצדו לא היה מקופח. משרד הפרסום שבו היה שותף בכיר החל לשגשג בעקבות קבלת תקציבי פרסום ממלכתיים בקצב גובר והולך. עוף השמיים הוליך את הקול שמשרדו של אדלר הוא הטוב ביותר מבחינה מקצועית והזול ביותר בהצעות המחיר.

התואר של פרסומאי החל להיות קטן על אדלר והוא הפך בהדרגה ליועץ אסטרטגי, תחילה של שרון ואחר כך של קדימה. גולת הכותרת שלו הייתה הרצתו המוצלחת של שרון לראשות הממשלה על תקן של סבא חביב של האומה. קרבתו אל שרון הביאה למשרדו לקוחות עסקיים ופרטיים בקצב גובר והולך, אבל פרשות השחיתות שדבקו במשפחת שרון החלו להפריע.

אדלר חתום בטאבו כמי שהיה אחד היועצים הראשיים לבצע את ההינתקות שגרמה לקרע בעם. בכך גלש אדלר למגרש של קובעי מדיניות. כאיש הסברה ותיק טרח אדלר לנמק את ההינתקות בסיבות מדיניות וביטחוניות, אבל לא הצליח לשכנע חוגים רחבים בציבור המאמינים שהסיבה האמיתית להינתקות היא הרצון להסיט את תשומת הלב הציבורית מפרשות השחיתות החמורות של שרון ובניו. אחד מאלה שהאשימו את אדלר ישירות בעניין זה היה שר הביטחון משה (בוגי) יעלון.

אחרי פרישתו של שרון מתפקיד ראש הממשלה בגלל מחלתו הקשה, ניסו אנשי פורום החווה בראשותו של אדלר להתקרב אל יורשו, אהוד אולמרט, שהפך גם למנהיגה של קדימה, אבל הוא הרחיק אותם בהדרגה ממנו. אדלר הפתיע את אולמרט כאשר הודיע שהמפלגה חייבת לו 10 מיליון שקלים עבור פעילותו במערכת הבחירות שחלפה וגם בנושאים אחרים, ואולמרט החליט להרחיק את עצמו מעניין החוב.

הנקמה של אדלר לא איחרה לבוא. באחד הימים חשפה אילה חסון, השדרית המוערכת של ערוץ 1, את תוכנה של פגישה סודית שקיים אדלר עם שר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, שכנו לשעבר בבתי אקירוב. באותה פגישה לחץ אדלר על ברק לתת אולטימטום לאולמרט לפרוש מראשות הממשלה, בגלל ההחלטה להגיש נגדו כתבי אישום בפרשות השחיתות טלנסקי וראשונטורס. אדלר הבטיח לברק להכין לו קואליציה אלטרנטיבית בראשות ציפי לבני, שאמורה הייתה לבוא במקומו של אולמרט.

בפועל פעל ברק לפי התוכנית וגרם להדחתו של אולמרט. ציפי התמנתה אומנם כיו"ר קדימה, אבל לא השכילה להיבחר כראש הממשלה. תפקיד זה נפל לידיו של נתניהו. אבל אדלר לא יצא מקופח. לבני דאגה שהחוב הכספי הגדול ישולם לו והבור הכספי של קדימה העמיק עוד יותר והיה אחד הגורמים שתרם בעקיפין להתרסקות המפלגה.

למען האמת העובדתית, שרון לא העריך את אולמרט ואף רחש כלפיו טינה מסוימת, בעיקר משום שהוא לא היה חייל קרבי אלא ג'ובניק בצבא. שרון לא שכח לאולמרט את העובדה שבמלחמת יום כיפור, כאשר אולמרט שהה במטה שלו סמוך לתעלה ככתב צבאי של "במחנה" ושמע על צליחת התעלה העומדת להתבצע, הסתלק מהמקום בתואנה רפואית כלשהי וחזר למרכז הארץ. פחדנים מסוגו של אולמרט לא היו לטעמו של שרון. עם זאת, התאימה לשרון דווקא רמתו המוסרית המפוקפקת של אולמרט שחפפה את זו שלו והבין שאפשר לגנוב איתו סוסים, גמלים וחמורים.

כאשר התמנה שרון כראש ממשלה, לחץ אולמרט למנות אותו כשר האוצר. מאז ומתמיד הוא אהב תפקידים הקשורים בכסף שאפשרו לו לתגמל על חשבון הקופה הציבורית אילי הון שנמנו על מקורביו ולעשות גם לביתו.

מאחר שתיק האוצר הופקד בידי נתניהו, היה על שרון למצוא דרכים לפייס את אולמרט. הוא העניק לו אפוא את משרדי התמ"ת והתקשורת ששימשו היטב את מדיניותו המושחתת של אולמרט (אולמרט הורשע בפרשת מרכז ההשקעות כאשר העניק כתבות ללקוחותיו של שותפו לשעבר, עו"ד אוריאל מסר, שהיה קשור אליו גם בקשרים עסקיים אלה ואחרים).

שרון לא הסתפק בכך והעניק לאולמרט גם את האחריות על מינהל מקרקעי ישראל, הגוף הממלכתי ששרון סחב איתו בכל משרדי הממשלה שבהם כיהן. שרון ידע היטב שאולמרט קורץ בדמותו המושחתת ובעת הצורך יסדיר עבורו במינהל את כל הנושאים שהוא הזדקק להם עבורו ועבור אלה שהוא חפץ ביקרם.

אולמרט חיקה את שרון לא רק בהתעשרות מהירה במהלך שירותו הציבורי, אלא גם בניסיונו להסיט את תשומת הלב הציבורית מפרשות השחיתות שלו, שבהן היה מעורב. בהקשר לכך, כדאי לציין פנייה בנושא זה שנעשתה בשעתו על-ידי עו"ד יוסי פוקס, יועץ משפטי של יש"ע, אל היועץ המשפטי לשעבר, מני מזוז, שבה נאמר, בין היתר, כי:

"בצל החקירה הדחופה והחשדות החמורים כנגד ראש הממשלה זימן אולמרט ישיבה דחופה עם אבו מאזן במשרדו והגיע עמו להסכם בהול על עקירת עשרות אלפי מתיישבים ביהודה ושומרון והכל כדי להלך אימים על מערכת אכיפת החוק לבל תעיז להגיש נגדו כתב אישום שימנע מהלך היסטורי. אין ולא יהיו להבנות הללו כל תוקף משפטי או מוסרי, המהלך נעשה ממניעים פסולים ואולמרט יפנה את כסאו לפני שיספיק לפנות מתיישב אחד מהבית".

עוד נאמר במכתב, כי "כדי למנוע פגיעה אנושה במה שנותר מאמון הציבור במערכת השלטון, אבקשך להורות לראש הממשלה להימנע מקבלת החלטות מדיניות מרחיקות לכת או ממתן התחייבויות מן הסוג הזה, בעוד 'חרב' העמדתו לדין 'מרחפת מעל צווארו' ופוגמת בשיקול דעתו".

בניגוד לשרון, לא הצליח אולמרט לבצע פעולת הסחה של הורדת ישובים ביו"ש; אבל בדומה לשרון, עזב אולמרט את תפקידו עשיר יותר והוא חייב לא מעט לשרון.

הנאמנות הפוליטית לא הייתה מעולם הצד החזק של היועץ האסטרטגי של שרון, אייל ארד, שלא הייתה לו בעיה להעניק את שירותיו בזה אחר זה לכמה אדונים פוליטיים ששנאו זה את זה. בתחילת הקריירה שלו היה ארד מחובר לבנימין נתניהו וכאשר ביבי שירת כנציג ישראל באו"ם, שימש ארד כדובר משלחת ישראל באו"ם.

בבחירות לכנסת ה-14, שהיו משולבות בבחירות ישירות לראשות הממשלה, הריץ ארד את נתניהו בשיתוף עם המומחה הבינלאומי ארתור פינקלשטיין. מיד אחרי הבחירות הסתכסך ארד עם נתניהו, הרבה בזכות שרה שקצפה יצא עליו, והיחסים בין השניים נותקו.

בשנת 2003 היה ארד שותף פעיל יחד עם אדלר לבחירתו של שרון כראש הממשלה והיה חבר פעיל בפורום החווה יחד עם שותפו ליאור חורב. שלוש שנים לאחר מכן, במערכת הבחירות של 2006, כאשר אולמרט רץ בראש קדימה לראשות הממשלה, היו לצידו ארד וחורב; אדלר, כאמור, הורחק.

במהלך תהליך החלפת הנאמנויות לא בחל ארד להרעיל את הבארות שמהן שתה בעבר. במהלך פעילותו המקצועית הפוליטית בשירותם של האישים הפוליטיים הבכירים, התגלה ארד כאדם חסר מעצורים שאינו בוחל בשום אמצעים כדי להגשים את יעדיו וכל הספינים כשרים בעיניו.

בדומה לאדלר, הצטרף ארד לפורום החווה, ירד עם שותפו למשרד לאור חורב והשניים היו בין קבוצת ההינתקות, וכך הוכיח ארד כי הוא לא רק יועץ אסטרטגי אלא גם שותף למדיניות שאינה נעדרת אופורטוניזם.

טענות נוספות כלפי ארד נגעו לסגנון דיבורו הבוטה וחסר הפשרות שהביא לו אויבים לא מעטים (שמו גם הוזכר ב"פרשת הרפז" על תקן של מי שבחש בפרשה זו בשירותם של גורמים מסוימים).

אפשר למצוא קו דמיון משותף נוסף במישור הפיננסי בין ארד לאדלר. גם ארד הגיש תביעה בסך 10 מיליון שקל נגד מפלגת קדימה, בנימוק שמשרדו העניק שירותים מקצועיים לשרון ולמפלגת קדימה ונותר חוב פתוח.

כך נסגר המעגל מבחינתו של ארד. שרון ציווה לו את החיים העשירים עוד בחייו, כאשר היה בחזקת המת-החי.