שינויים טובים שהפכו לאיומים

צריך להודות, אם היינו חיים אי-שם בשנות ה-30, כשאישה מלאה נחשבה הכי אישה, כשהתקשורת היחידה הייתה תקשורת שמע, והעיתונים היו בשחור ולבן, אולי לא היינו עוסקים בשאלה: "האם ניתוחים פלסטיים יכולים לגרום לנזק". אך מה לעשות, התקשורת היא חיינו, בכל דקה נתונה עולות לאינסטגרם עשרות אלפי תמונות, ושלושה מיליון צופים, צופים בו-זמנית בכל דקה בסרטונים ביו-טיוב. ועוד לא התחלנו לדבר על תוכניות ריאליטי. צופים בנו כל הזמן ואנחנו רק רוצים להיות יפים, וכמה שיותר ואם זה לא מגיע בדרך הטבע, אנו פונים לרפואה האסתטית.

ניתוחים פלסטיים תפקידם לשפר את המראה החיצוני, וברוב המקרים הם גם משפרים משמעותית את הדימוי ואת התחושה הפנימית. אך מה קורה כשהרצון לשיפור המראה הופך לאובססיה? מה קורה כשלא יודעים להפסיק בזמן?

האנג מיוקו הייתה דוגמנית קוריאנית מצליחה, שעם הזמן פיתחה אובססיה קיצונית לעור פנים חלק. את הטיפול הראשון שלה עברה בגיל 28, אך ככל הנראה הוא לא סיפק אותה ולכן, אחריו המשיכה
מיוקו ועברה טיפולים נוספים אצל רופאים שונים. כשהבחינו גם הרופאים כי נושא הטיפול הוא אובססיה ואין לו כל קשר למציאות, סירבו להמשיך ולטפל בה. מיוקו המיואשת רכשה בקבוק סיליקון
בשוק השחור והחליטה להזריק את החומר לעצמה. השלב הבא והנואש היה הזרקת שמן בישול לעורה והתוצאה מיהרה לבוא: מיוקו הפכה לאישה מעוותת שאינה יכולה לצאת מפתח ביתה. עשרות ניתוחים להסרת החומרים מפניה לא הועילו. האובססיה החולנית הפכה את האנג מיוקו מצעירה יפה ואטרקטיבית לאישה מעוותת ואומללה.

ישנם אנשים המפתחים ציפיות שאינן קשורות למראה החיצוני. לכן החלק החשוב הוא להבין את המניע של הפציינט. עבודתו של המנתח היא להעריך האם המניעים שהביאו את האישה או הגבר שמולו למרפאה הם המניעים הנכונים. מנתח בעל ניסיון יוכל בקלות לזהות אם האדם שמולו הוא אדם שניתן לנתח ללא שום בעיה או אדם עם ציפיות לא ריאליות למשל. אנשים כאלה אסור לנתח משום שבכל מקרה הם לעולם לא יהיו מסופקים או מרוצים מהתוצאה.

המרדף אחר השלמות גורם גם לכוכבים ההוליוודיים הגדולים ביותר בעולם לעשות טעויות שלעיתים אין מהם דרך חזרה. קחו לדוגמה את נשיאת בית האופנה ורסאצ'ה, דונטלה ורסאצ'ה. אישה בעלת נתוני פתיחה מרשימים שהחליטה לשפר אותם לראשונה בשנות ה-90. עד היום עברה ורסאצ'ה, בת 50 פלוס, כמעט כל ניתוח פלסטי אפשרי, והיום היא נראית יותר כמו קורבן פלסטי ורחוק מהאישה האלגנטית שהייתה.

אובססיית הכוכבים למראה המושלם הפכה שחקניות ושחקנים יפי תואר ליצורים מעוותים שגם האיפור המוצלח ביותר לא מאפשר למסך להחמיא להם:

קחו לדוגמה את לה טויה ג'קסון, אחותו הקטנה של הכוכב האגדי המנוח מייקל, מנותח ידוע שהכל כבר נכתב ונאמר עליו. לה טויה מנהלת כבר שנים מערכת יחסים קרובה והדוקה עם המנתחים הפלסטיים בהוליווד. יש האומרים "הכל נשאר במשפחה": בדומה לאחיה, ממשיכה לה טויה ומשפצת שוב ושוב את קו הלחיים, את הסנטר ומטפחת את האף ה"שפיצי" בדיוק כמו מייקל אחיה. עם השנים, מנערה צעירה אפרו-אמריקנית נאה, הפכה ג'קסון לאישה בהירת עור שאינה מזכירה ולו ברמז, את הנערה שהייתה.

"תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" היה לסרט שהביא את השחקן יפה התואר מיקי רורק למודעות העולמית בשנות ה-80 כ"סמל מין". השנים עברו, התהילה איתן, והניסיון הנואש להשיב את העלומים בעשרות ניתוחים גרמו לפניו של רורק להיחרב. רורק כנראה לא ידע מתי להפסיק, התוצאה - קשה. יחד עם רורק ניתן להזכיר גם את דריל האנה, מלני גריפית, המנחה ג'ון ריברס ועוד רבים שלא ידעו מתי לעצור.

צריך לזכור שהצורך בניתוח או בשינוי המראה החיצוני, הוא קודם כל רצון פנימי לשינוי. זה נכון שישנה האדרה של הגוף בימינו וכי כיום שמים דגש יתר על המראה החיצוני, אך כל זה משפיע
עלינו כאנשים. וכשדימוי הגוף שלך פגוע, אתה סובל נפשית. השינוי במראה עשוי להביא להקלה במובן הפנימי והחיצוני כאחד, אך כאנשי מקצוע, עלינו להבחין במי שיושב מולנו ולדעת לאבחן אותו כראוי. אם מגיע פציינט לניתוחים או להזרקות שוב ושוב, ואינו מגיע לעולם לשביעות רצון או שאפשר לזהות אצלו חיפוש מתמיד ואובססיבי בשיפור המראה, למרות שהמציאות מראה שאין שום צורך בשינוי, אפשר מייד לדעת כי יש בעיה ואסור לנתח אותו. במקרה הקיצוני, יש לשלוח אותו לייעוץ פסיכולוגי.

ניתוח פלסטי יכול להזיק אם עושים אותו לא מהסיבות הנכונות באותה מידה שיכול לעשות קסמים אם מגיעים אליו מהמניעים הנכונים.