במשפט שניהלה לאחרונה
רשות השידור מול לקוח שלי, הביאה הרשות עדים נגד הלקוח במטרה לחייבו בתשלום אגרה. תחילה מסרה הרשות תצהירי עדות ראשית ואחר כך באו העדים להיחקר על תצהיריהם.
בתצהירים טענו העדים שהנתבע החזיק במכשיר טלוויזיה אבל בחקירה הנגדית התברר שאיש מהם לא העיד מידיעתו האישית, ויותר מכך-אחד העדים גם טען שחתם בעיניים עצומות על מה שניסחו עבורו עורכי הדין של הרשות.
ברור היה שתצהירי העדים לא שווים את קליפת השום, ולכן ביקשתי כבר בתום שלב עדויות התובעת לבטל את התביעה, בדומה למקובל במשפט פלילי. בית המשפט השיב שהדבר לא ניתן אבל לפי המלצתו חזרה בה הרשות מהתביעה והיא נדחתה.
בעקבות האירוע התעמקתי קצת בסוגיה וגיליתי לתדהמתי שאכן הפסיקה לא מכירה באפשרות לבטל תביעה בסיום עדויות התובע, גם אם התברר שהן ריקות מתוכן, והייתי רוצה לייחד כמה מלים על הסוגיה.
במשפט פלילי מקובל שכאשר התביעה מסיימת את ראיותיה ואין בכוחן להרשיע את הנאשם, רשאי הנאשם לטעון שאין להשיב לאשמה. הווה אומר שגם אם העדויות שהובאו הן אמת לא ניתן להרשיעו על פיהן ואין הוא צריך להביא את ראיותיו. החוק מכיר בזכותו של הנאשם לטעון את הטענה, והוא לא מסתכן במאומה. אם תתקבל הטענה-יזוכה. אם תידחה הטענה יוכל להביא את ראיותיו.
אפשרות כזאת לא קיימת במשפט אזרחי. קבע זאת כב' הנשיא גרוניס בפס"ד אשורנס נגד הכונס הרשמי.
כב' ביהמ"ש מצדיק את החלטתו בכמה נימוקים. ראשית, לא נמצא מקור לסמכות, בתקנות סדר הדין האזרחי. התשובה- התקנות אינן המקור היחיד לסמכותו של ביהמ"ש בעניינים פורמליים. בנוסף להן ואף מעליהן עומדת הסמכות הטבועה של ביהמ"ש. זוהי סמכות שגבולותיה רחבים מאוד ועוד טרם נאמרה המלה האחרונה לגביה. בית המשפט יכול מכוח סמכותו הטבועה לפסוק בניגוד לתקנות. על אחת כמה וכמה כשהתקנות לא אוסרות השמעת הטענה, אלא לא דנות בה.
יתר על כן, ניתן לעשות היקש מהמשפט הפלילי. חוק יסודות המשפט מכיר בהיקש כמקור להשלמת הדין.
נימוקו השני של הנשיא הנכבד הוא שלל נימוקים פורמליים שעם כל הכבוד הם חסרי חשיבות. לדוגמא- האפשרות שהנתבע יקבל חוות דעת מבית המשפט על טיב הראיות של התובע, כשהתובע לא יכול לקבל חוות דעת על ראיות הנתבע. האפשרות שהנתבע יבקש רשות ערעור על החלטה שדוחה את בקשתו ויעכב את בירור המשפט ועוד.
את ההסבר להבדל בין ההליך הפלילי לאזרחי מנמק הנשיא הנכבד בכך שבמשפט הפלילי יחסי הכוחות אינם שווים והנאשם זכאי להגנה מוגברת כנגד המאשימה. במשפט אזרחי לשיטתו הצדדים שווים. קשה להסכים לטענה. גם במשפט אזרחי היחסים אינם שווים. לא מדובר בשני צדדים שבאים מרצונם החופשי לבית המשפט. צד אחד גורר את השני בעל כורחו, ואין שום הצדקה שבית המשפט יאפשר תביעת סרק כשברור כבר בסיום שלב העדויות של התובע שאין בתביעתו כל ממש.
גם הצדק וגם יעילות הדיון מחייבים שכאשר מתברר בסיום עדויות התובע, שאין בכוחן של העדויות להביא לקבלת התביעה, גם אם הן אמת, יוכל ביהמ"ש לבטל את התביעה ולחסוך מהנתבע זמן, עינוי דין מיותר ומשאבים.
