המהלך היה ידוע מראש. השידור הציבורי גסס והונשם חליפות. השר
גלעד ארדן היה מספיק אמיץ לדבר אמת ולהכריז על פטירתה של
רשות השידור בשיבה רעה. טלאי על גבי טלאי, הסדרי עבודה משונים, 1,000 ועדי עובדים, ציוד מיושן, תחיבת מקלות בגלגלי הניסיונות הרבים להתחדש והנהלה כושלת ופחדנית העסוקה בעיקר בהישרדות - כל אלה אינם מותירים ספק באשר לנכונות המהלך: סגירה חלוטה וסופית של רשות השידור במתכונתה הנוכחית והקמת רשות חדשה שאינה כבולה להסדרים הישנים ולהרגלים הרעים.
הירידה התלולה באחוזי הצפייה הביאה לאימוץ התפיסה שלפיה "שידור ציבורי במהותו אינו יכול להיות רלוונטי לקהל רחב". שטויות. ועדת לנדס רואה באמירה זו "הפיכת המחדל לאידיאולוגיה". המפתח לרלוונטיות ציבורית תלוי בגורמים ידועים שהדוח מציין - ובהם שידורים איכותיים, יצירות מקור ישראליות, חדשנות טכנולוגית ומערכת חדשות עצמאית וחזקה שאינה תלויה בגורמים פוליטיים.
אבל מעל לכל, יש לזכור מה שוועדת לנדס לא הדגישה די: שידור ציבורי אינו רק שידור "אל" הציבור ולא רק "למען" הציבור; זה נכון, אבל חסר. שידור ציבורי הוא כזה המשקף נאמנה את הקולות השונים בציבור. העובדה שהחברה הישראלית שמרנית ברובה (השמרנות כוללת ימין חילוני, מסורתיים, דתיים, חרדים,
מתנחלים ועוד) לא קיבלה עד כה ביטוי בשידור הציבורי (גם לא בערוצים המסחריים). חובה לתקן את חרפת ההדרה של רוב החברה הישראלית מהטלוויזיה והרדיו הממלכתיים.
אין הכוונה ל"איזון" במרואיינים, אלא מתן במה בזמן שיא לשדרנים ומגישים בעלי השקפת עולם שמרנית, ולתוכניות רבות ברוח הזאת (תוכנית הסאטירה המצוינת "לאטמה" שלא הצליחה להיכנס לערוץ 1 היא דוגמה מצוינת). ציבור הנוכח בביטוי רציני להשקפת עולמו ולערכים העומדים במרכז עולמו, ינהר בהמוניו מהערוצים המסחריים אל הערוץ הציבורי.
הדוח שהגישה ועדת לנדס הוא רציני ומקיף ואסור להשתהות ביישומו. יש להיזהר מעסקנים שינסו לבחוש בקדירה ולעכב את המהלך לרעת אינטרסים זרים. בד-בבד, יש לדאוג לעתיד עובדי הרשות הוותיקים ולפצותם בהסדרי פרישה נדיבים. חיוניות השידור הציבורי לחברה, לערכיה ולשיח הדמוקרטי היא מעל למחלוקת הפוליטית הרגילה. לכל סיעות הכנסת יש אינטרס אמיתי בשידור ציבורי איתן ואמין. זה אפשרי בהחלט.
