מחאת הכדורגל לאן?

הימים של אחרי מלחמת צוק איתן הם ימי מחאות. המחאה שתופסת לאחרונה את רוב הכותרות היא מחאת המילקי, אבל במקביל לה צומחת ובועטת מחאת מחירי הכרטיסים למשחקי כדורגל שמסרבת לדעוך ועושה גלים בעולם הספורט הישראלי.

שתי המחאות מסתכלות בצורה בעייתית משהו לכיוון גרמניה. מחאת המילקי קשרה עצמה לברלין, בעוד מחאת הכרטיסים פוזלת לכיוון מינכן דווקא. למה מינכן? ראשית כי הקבוצה המקומית באיירן נחשבת לטובה בגרמניה, שנית כי הליגה הגרמנית היא הטובה בעולם, שלישית משום שכל אדם באשר הוא, גם אם נמצא בתחתית דירוג השכר בגרמניה ועובד בשכר מינימום, יכול להרשות לעצמו להיכנס למשחקיה הביתיים של הקבוצה, ורביעית כי באיירן מינכן נוחה קצת יותר לעיכול מכיוון שנחשבת בגרמניה ל"קבוצת היהודים".

הגרמנים עובדים בצורה שיטתית. את זה למדנו על בשרנו. גם בכדורגל הם שיטתיים ומסתבר שהשיטה שלהם עובדת. הבעלות על מועדוני הספורט נמצאת בידי עמותות אוהדים, הם משקיעים משאבים אדירים בילדים ובנוער, ולענייננו, מאפשרים לכל שכבות האוכלוסייה לראות את משחקי הקבוצות, לא מכורסת הטלוויזיה אלא מהמגרש עצמו. זה מה שאומר יו"ר באיירן מינכן קארל היינץ רומיניגה: "אנחנו צריכים לדאוג לאחריות חברתית של מועדון הכדורגל. יש לנו כרטיסים יקרים, אבל הם לתאי ה-VIP. בזכותם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו למכור כרטיסים זולים כדי שגם מישהו עני יוכל לבוא למשחק כדורגל. זו המחויבות שלנו".

אוליגרכיה שלטת

שכר המינימום בגרמניה עומד על 8.5 אירו. עלות ממוצעת של כרטיס זול לבונדסליגה הגרמנית הוא 10.33 אירו. המשמעות היא שפועל גרמני בשכר מינימום יצטרך לעבוד 1.2 שעות בחודש כדי להיכנס למשחק כדורגל של באיירן מינכן. יום עבודה שלם בן 8 וחצי שעות יממן עבור אותו אדם כניסה ל-7 משחקי כדורגל של אחת מקבוצות הכדורגל הטובות בעולם. אותו פועל גרמני יוכל אם ירצה לקחת גם את משפחתו וילדיו במחיר שווה לכל כיס.

בישראל שסובלת מיוקר מחיה קיצוני, בה לא ניתן למצוא אחריות חברתית מצד האוליגרכיה השלטת, שכר המינימום עומד על 23.12 שקל לשעה כשעלות כרטיס זול למשחק כדורגל עמדה בשנה שעברה על 70 שקל למשחק בליגת העל, לא כולל עמלות. כלומר, עובד ישראלי בשכר מינימום נדרש לעבוד למעלה מ-3 שעות עבודה חודשית על-מנת לממן קניית כרטיס בודד למשחק כדורגל. זו שערורייה, שלא לומר גניבה, גם לאור המחירים הישירים של הכרטיסים וגם לאור רמת המיתקנים, רמת המשחקים, מחירי העמלות בקניה מוקדמת והמחירים המוגזמים במזנונים (10 שקל לכוס מים למשל).

ממסד הספורט הישראלי שמחובר לכל מוקדי ההון שלטון עיתון עולם תחתון לא ישנה את המצב הקיים אלא אם ירגיש שהאדמה בוערת תחתיו, וזה בדיוק מה שקורה בזמן האחרון. כיום לרוב הקבוצות בליגת העל יש כבר ארגוני אוהדים, קבוצות אוהדים שמרגישות שהקבוצות שלהם נלקחות מהם מקימות קבוצות חדשות, כשרק השנה הוקמו הפועל רובי שפירא חיפה ובית"ר נורדיה ירושלים. לפני כחודשיים נפתח דף פייסבוק שנקרא "כרטיס לכל כיס" שצבר בזמן קצר למעלה מ-13,000 עוקבים. מה שקורה בחודשיים האחרונים הוא שכל הכוחות החדשים האלו החליטו בצעד אדיר ונדיר לפעול בשיתוף פעולה כנגד השחיתות שהיא כנראה אויב גדול יותר מהיריבויות הספורטיביות המקומיות וכבר יש תוצאות. קמפיין תקשורתי מסודר ומאורגן מתנהל מזה למעלה מחודש, שלושה משחקים כבר הוחרמו והנה במחזור המשחקים הקרוב עבור 6 מתוך 7 משחקים ישלמו האוהדים 50 שקל לכרטיס. 50 שקל הוא מחיר גבוה במקצת שמגלם למעלה משתי שעות עבודה בשכר מינימום אבל כרגע מקובל על ציבור האוהדים.

מחלה קשה

מאבקים צרכנים קשים מאוד בישראל ובדרך כלל נעלמים מהר מאוד. זה קורה מסיבות רבות ובעיקר מכיוון שהשלטון קפיטליסטי מאוד ומגייס את כל האמצעים העומדים לרשותו כדי לשמר את המצב הקיים הנוח לו. מצב העניינים הזה מוכר וידוע אולם רבים חושבים שמחאת הכרטיסים תהיה חריגה בנוף המחאות הישראלי ולא תעלם בתוך ערפל ההפחדות של שלטון ההון דווקא בגלל שהיא נשענת על יסוד שונה משאר המחאות, יסוד ייחודי רק לה שנקרא - רגש. איזה רגש יש כלפי מילקי? באין מילקי נאכל מעדן אחר או שלא נאכל מעדנים בכלל. כדורגל זה משהו אחר. אוהדי הכדורגל לוקים במחלה קשה שנקראת אהדה עיוורת לקבוצתם. הרגש הזה אינו זמני. הוא לכל החיים. אוהדים לא יפסיקו לאהוד, הם ימשיכו אבל ידרשו הוגנות, והיום יש מי שיזכיר להם בכל רגע נתון ש"דופקים" אותם ויש מי שילחם את מלחמתם.

בעלי הקבוצות והמנהלת שהוקמה עבורם באדיבות הרפורמטורית לימור ליבנת מתנגדים כמובן ושמים כל מקל אפשרי בגלגלי המחאה. כל משחק שמוחרם הוא בבחינת הפסד כספי גדול מאוד עבורם ולכן הם חוששים מאוד ונראה שבצדק משום שהמחאה רק הולכת ומתגברת וכבר מציבה לעצמה יעדים חדשים בדמות כרטיסים מוזלים למשחקים בין ארבעת הקבוצות הגדולות, ביטול עמלות ברכישה מוקדמת וביטול הענישה הקולקטיבית שבצורה בלתי מובנת עדיין קיימת בספורט הישראלי למרות שראוי היה לה להעלם מזמן מין העולם.

בשביל מילקי זול לא נעבור לברלין - בירת האומה שרצתה להשמיד כל זכר שלנו ממש לא מזמן. מחאת הכרטיסים לעומת זאת לא מבקשת שנעבור למינכן. ההתייחסות של הגרמנים לספורט בכלל ולקהל האוהדים נכונה ואין כל פסול בכך שנלמד מדבר שנעשה בצורה נכונה ולטובת כולם. אוהדי הכדורגל בישראל לא הולכים לשום מקום. אנחנו נשארים כאן. את המלחמות שלנו ננהל מכאן ואם נהיה עיקביים חכמים ומאוחדים גם נצליח.