אילנה דיין פותחת את סגור ליבה בפני הדתיים לאומיים. "אני אדם מאוד יהודי... חשוב לי שתהיה פה מדינה לעם היהודי ולא שום דבר אחר", אומרת דיין - עיתונאית, שדרנית, תחקירנית וד"ר למשפטים - לירחון החדש של נאמני תורה ועבודה "עת לדרוש", המחולק בבתי הכנסת.

הריאיון התמקד ביחס התקשורת למתנחלים בעת ההינתקות. "אני חושבת שאני לא כתב זר, במובן הזה גם היהודיות שלי וגם הישראליות שלי באה לידי ביטוי, כשאני מסקרת משהו שנוגע בצה"ל או כשאני מסקרת קיבוץ שמתפרק - זה שלי. וכשאני מסקרת את גוש קטיף שמתפרק - במידה מסוימת זה גם שלי".

להתנתק ממערכת הערכים

דיין, אולי בניגוד לעמיתתה לשעבר שלי יחימוביץ', גורסת כי על עיתונאים לנתק את עצמם מהמערכת הערכית שמכילה אותם. "אנחנו כעיתונאים צריכים לנתק את עצמנו מהמערכת הערכית הפרטית שלנו, ואסור שעמדותי הפוליטיות ישפיעו על הדיווחים שלי או על הסיפורים שאני בוחרת לסקר", הסבירה ונתנה דוגמא מהמתנחלים: "אם יש מתנחל שגילה תגלית מדעית כלשהי ואישתו היא רופאה שמטפלת בילדים פלשתינים ובכלל כל סיפור המשפחה הזו יכול לשנות לגמרי את הדימוי של המתנחלים בידי הישראלים - אני אביא את הסיפור הזה בין אם אני אוהבת מתנחלים ובין אם לאו, כי זה חשוב לאתגר את הדימוי המסוים שיש בתודעתו של הצופה על המתנחל".

לדברי דיין, יש להרגיל את האוזן הישראלית למגוון של רעשים. "צריך, למשל, לתת לכל דעה להישמע גם אם היא פרובוקטיבית, קיצונית או מעצבנת".

מיעוט נרדף

גם על התייחסות התקשורת לציבור הדתי ולמתנחלים יש לה מה לומר, והיא סבורה כי על התקשורת לפנות גם לציבור זה. עם זאת היא אומרת כי אינה מאמינה ביכולת של תקשורת לבנות גשרים יש מאין, או שכתבה שלה או של משה נוסבאום תשנה את המצב. "הדיאלוג בין הציבור הדתי המתנחל לבין הציבור החילוני הוא סיפור של חשדנות אחת גדולה... יש סיבה למתנחל לחשוד בעיתונאי החילוני שנכנס אליו להתנחלות, כי בפעם הקודמת שזה קרה זה נגמר רע".

דיין מוסיפה כי "שני הציבורים מרגישים עצמם מיעוט: המתנחל בטוח שהוא קרבן נרדף, והחילוני בטוח שהוא בצד המתגונן מפני אדוני הארץ - המתנחלים - המקבלים תקציבים לכל דבר שהם רוצים: אם זה הסעות לילדים או סלילת כבישים בכל מקום".

בגילוי לב אישי מספרת דיין על תקרית שאליה נקלעה בשעה שסיקרה הפגנה במאהל הכתומים בירושלים. "כארבעה חודשים לפני ההינתקות הלכתי לעשות כתבה על המתנחלים. מטרת הכתבה היתה באמת ובתמים להראות את כאבם של המתנחלים... חשבתי שיש לי חומר טוב.

"בסוף היום, הלכתי למאהל שנבנה ליד הכנסת בתחילת המחאה הכתומה. הגעתי לשם והתחלנו לצלם, במטרה שזו תהיה סצנת הסיום של הכתבה. רצינו לצלם את הנוער שנשאר שם כל הלילה ושר. הגענו לאוהל אחד שבו גזרו צעיפים כתומים, ובחור בן 17 אמר: 'איתה אל תדברו!'. שאלתי אותו למה, והוא ענה: 'איתך, בחיים לא!'.

"לא הבנתי מה יש לו נגדי, ולמה דווקא אני לא. אולי הוא היה אומר את זה על כל עיתונאי חילוני, אבל מאוד נעלבתי, הלכתי הצידה וירדו לי דמעות מהעיניים. הרגשתי שאין לי שום סיכוי נגד הבחור הזה, שהוא לעולם יחשוד בי, ואולי אפילו ישנא אותי. וזה לא משנה שבאתי רק בשביל לסקר באמת את הסיפור של המחאה הכתומה".

תקשורת סקטוריאלית חשובה

אילנה דיין אינה חוסכת את שבט ביקורתה גם מעמיתיה בתקשורת הישראלית. "עיקרה של התקשורת הממוסדת היום, הוא משהו שטחי שפונה למכנה משותף רחב ומוכתב על-ידי אינטרסים כלכליים". היא מצריכה קיום של תקשורת סקטוריאלית, שתהווה משקל נגד במגמות בתקשורת הכללית המגבילות את הפלורליזם. "תקשורת סקטוריאלית חשובה משום שהיא נטולת אינטרס כלכלי ומאפשרת ביטויים רעיוניים יותר. נכון שזה יוצר בעיה כי העיתון הסקטוריאלי בהכרח אינו פלורליסטי, אבל אם יהיו מספיק כאלה - הפלורליזם יווצר מעצמו", אומרת דיין.