בית המשפט העליון קבע (א', 27.8.069) כי הרב יחיאל הלוי שהורשע בביצוע מעשים מגונים לא יצא לחופשות. בכך דחה בית המשפט את בקשתו של הלוי לערער על פסק דין קודם של בית המשפט לעניינים מנהליים שאף הוא דחה את ערעורו של הלוי על החלטת שב"ס שלא להוציאו לחופשות.
הלוי, רב בהשכלתו, עסק בטיפולים אלטרנטיביים, אשר במהלכם ביצע במטופלותיו מעשים מגונים, תוך שהוא משאיר למטופלת את הרושם לפיו המעשים מהווים חלק בלתי נפרד מהטיפול. בגין מעשים אלה נדון הלוי לשנתיים מאסר.
השב"ס דחה את בקשתו לשבצו לסבב של חופשות מהכלא ועל כך עתר האסיר לבית המשפט לעניינים מנהליים. לעתירתו צירף הלוי חוות דעת מומחה שתמכה ביציאתו מבין כותלי הכלא לחופשות.
מנגד, חוות הדעת של מחלקת בריאות הנפש של השב"ס (מב"ן) קבעה, כי "מדובר בעבריין מין, אשר ביצע סדרת עבירות מין תוך ניצול מעמדו ותפקידו". עוד נקבע, כי "בבדיקה משתף פעולה באופן מגמתי, חלקי ומניפולטיבי. לוקח אחריות חלקית על מעשיו, אינו מגלה כל תובנה".
חוות הדעת באשר להלוי הוסיפה וקבעה כי "בהתייחסותו לעבירה בלט שימוש במנגנוני הגנה של מינימליזציה, השלכה והכחשה. אינו מגלה כל אמפטיה לקורבנות. יתרה מכך, מאשים אותן במה שנתרחש. בדבריו בלטו עיוותי חשיבה האופייניים לעברייני מין".
הלוי ערער נגד ההחלטה לבית המשפט העליון. בערעורו טען, כי בית המשפט לעניינים מנהליים שגה בכך שדחה את חוות-הדעת הפרטית שהגיש. כן עתר הלוי להגיש חוות-דעת מומחה נוספת, שגם בה ניתנה המלצה לשבצו לסבב חופשות. בנוסף ציין האסיר את מצבו הרפואי, נסיבותיו המשפחתיות, היעדרו של עבר פלילי והחרטה שהביע נוכח העבירות בהן הורשע.
השופט אדמונד לוי שישב לדון בתיק הגיע למסקנה כי "דין הבקשה להידחות". השופט לוי ציין בפסק הדין, כי "האפשרות לצאת לחופשות במהלך מאסר, היא פריבילגיה ולא זכות המוקנית לאסיר".
השופט קבע עוד, כי "משמצא שירות בתי הסוהר כי לא ראוי להתיר למבקש לצאת לחופשות, מצטמצמת הביקורת של הערכאות השיפוטיות לשאלה אם באותה החלטה נפל פגם חמור כלשהו".
