תערוכת הציורים של משה גבעתי הינה פרי של איתור, איסוף ותיעוד של יצירות המפוזרות על-פני אוספים פרטיים, מוסדות, מוזיאונים וגלריות. התערוכה בוחנת את התהליכים שאפיינו את עבודתו של גבעתי ואת שלבי התפתחותה משנות השישים המוקדמות ואילך.
משה גבעתי, נולד בחדרה ב- 1934, ונטל חלק בתערוכות שסומנו כתמרורים מהותיים בדרכה של האמנות הישראלית. הוא השתתף בכל תערוכות הסתיו שערך חיים גמזו, וכן בתערוכות +10 שיזם רפי לביא.
אישיותו הנון-קונפורמיסטית התוותה את דרכו האמנותית של גבעתי, אשר היתה שקועה מאז ומעולם בחיפוש עיקש אחר פתרונות מהותיים לבעיות של צבע, קו, צורה וטקסטורה.
המפגש של גבעתי עם אמני קבוצת "אופקים חדשים" הניב סדרה של יצירות מופשטות ליריות לצד אלמנטים פיגורטיביים. בסוף שנות השישים הוא השתתף במשך זמן-מה בפרויקט המחצבה של דנציגר, ובעקבותיו יצר סדרה של הדפסים מקוריים, עליהם אף זכה בפרס המועצה לתרבות ואמנות.
לאחר מלחמת יום כיפור החלו ציוריו של גבעתי לשאת אופי ניסויי, ושילבו הטבעות של גוף האדם. לאותה תקופה תוכננה לו תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, אך גבעתי ביטל את התערוכה ונסע לניו-יורק, שם מיעט לצייר והתקרב לחצרו של הרבי מלובביץ'.
ב- 1982 חזר גבעתי לתל אביב ולחיי היצירה, ובסדרה של ציורים חדשים מיזג אלמנטים מופשטים עם אלמנטים פיגורטיביים-אקספרסיביים.
במרס 1989 הקים את "סטודיו גבעתי" בלופט גדול ליד התחנה המרכזית הישנה, ושם צייר על בדי ענק. בתקופה זו ניהל חיים פרועים, וחווה עליות וירידות, השראה גדולה, חיים פרועים, מתחים ומפחי נפש. באותם ימים התפרנס מהציור, מעבודות שמכר בעיקר לאספנים שהגיעו אליו לסטודיו.
ב- 1995 עבר גבעתי לירושלים למשך שנה וחצי. בתקופה זו יצר סדרת נופים של הכפרים הערביים שמעבר לקווי 1967, ושל הנופים שנשקפו מחלונו שבשכונת תלפיות.
דוברת המוזיאון מציינת כי בשנים האחרונות מתאפיינת יצירתו של גבעתי בצבעוניות עזה וחמה, בדמויות בודדות ומנותקות בדרך כלל, ובקומפוזיציות מורכבות. העבודות, המקרינות מיומנות עתירת ניסיון ווירטואוזיות ציורית, אינן מסגירות את המאבק העיקש שמנהל גבעתי על כל בד מחדש, ולא את תהליכי החיפוש והלבטים בדרך אל התוצאה הסופית, השלמה, שלעולם איננה מתוכננת אצלו מראש.
