בית המשפט העליון דחה את ערעורה של גלינה גוריאצקין הידועה בכינוי "המטפלת המתעללת" וקבע כי תרצה את העונש הנגזר עליה בבית המשפט המחוזי - שנה וחצי מאסר בפועל.
כזכור, הפרשה שהסעירה את המדינה נחשפה בשנה שעברה, כאשר זוג הורים מרמת גן, הבחין בשינוי בהתנהגות ילדיהם. בלבם עלה חשד, כי המטפלת ששכרו לטפל בילדיהם התאומים בני השבעה חודשים מכה אותם. בני הזוג, התקינו מצלמת וידאו סמויה בסלון הבית, שתיעדה את מעשי המטפלת.
כעבור מספר ימים, צפו ההורים בקלטת והזדעזעו. המטפלת תועדה מכה את התינוקות, מטיחה אותם בחוזקה בספה, מכה על גבם ובטנם, סוטרת להם בראשם, ומטלטלת אותם. ההורים ההמומים, הגיעו לתחנת המשטרה עם הסרט המתעד את המטפלת מכה את הפעוטות.
גוריאצקין, בת 31 מפ"ת, הכחישה תחילה את החשדות נגדה, אולם כשהוצגה בפניה הקלטת נאלצה להודות במעשים. לחוקרי המשטרה סיפרה, כי מעת לעת היא נתקפת התקפי זעם ואינה שולטת במעשיה. "יש לי הרבה בעיות ולפעמים אני עצבנית, אני יודעת שזה לא בסדר שפגעתי בהם ואני מתנצלת", סיפרה בחקירתה.
ביה"מ העליון: "התנהגות שבן-אנוש מתקשה לעכלה"
שופטי העליון ציינו, כי בעדותה בבית המשפט המחוזי הודתה גוריאצקין במיוחס לה - מה גם שמצלמת וידאו תיעדה את מעשיה, וכעת, בפני ביה"מ העליון היא מכחישה זאת וטוענת כי ההודאה נלקחה שלא כחוק. "בערעור בפנינו משיגה המערערת כנגד פסק-דינו של בית משפט קמא. לעניין ההרשעה, הצטמצמו השגותיה לאירועים שהתרחשו, על-פי הנטען, קודם ליום 17.2.05. המערערת שבה וטוענת כי אירועים אלה לא התרחשו כלל, וביחס לאמירתה במשטרה, היא סבורה כי זו לא היתה כשרה להתקבל כראיה, הואיל והחקירה התנהלה שלא בשפתה, בשעת לילה מאוחרת, תוך ניצול המצוקה בה היתה נתונה, ותוך שלילת זכותה להיוועץ בעורך-דין".
השופטים ציינו, כי טענות אלו אינן מהוות סיבה להתערבותם. הם מציינים, כי החקירה במשטרה החלה מאוחר משום שלא ניתן היה לאתר את כתובתה ולהגיע אליה, זאת משום שלא מסרה את כתובתה להורי הילדים. כמו כן, לגבי טענת שפת החקירה, אומרים השופטים, כי הוכח בבית המשפט כי המטפלת דוברת עברית ברמה טובה. לגבי טענת שלילת הזכות לעו"ד, העידו חוקרי המשטרה כי היא סירבה מרצונה להביא עו"ד לחקירה.
"הנה כי כן", כותבים השופטים, "בפני בית המשפט היו די ראיות לבסס את קבילות אמרתה של המערערת בה הודתה בביצועם של עבירות נוספות, קודם ליום 17.2.05". עוד נכתב: "עבודתה של המערערת בטיפול בתאומים נמשכה תקופה קצרה בלבד, ויש לראותה כמסכת עובדתית אחת. לפיכך, לא נדרש דבר-מה-נוסף לכל עבירה בנפרד, וניתן היה להסתפק גם בקלטת בה תועדו המעשים שהתרחשו ביום 17.2.05, ובהם הודתה המערערת, כראיה המסלקת כל ספק שבהודאתה לא נטלה המערערת על עצמה מעשים אותם בדתה מלבה עקב לחץ חיצוני, אלא כאלה שביצעה בפועל בלבד".
משום כל הסיבות הנ"ל בית המשפט העליון מותיר על כנו את פסיקת בית המשפט המחוזי כי היא נמצאה אשמה.
גם בעניין העונש הנגזר עליה דחה ביה"מ העליון את הערעור וקבע: "המערערת היא אישה צעירה, שעברה נקי מהרשעות בפלילים, ובחוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה לבית משפט קמא מטעם ההגנה נטען, כי היא סובלת מליקוי נפשי הגורם לה לדחות את הטיפול שהוצע לה, אף שהיא זקוקה לו, ועל כן מרחף מעל לראשה סיכון אובדני. מנגד, ניצבת חומרתן המופלגת של העבירות בהן חטאה.
המערערת תקפה תינוקות בני 6 חודשים בלבד ופרקה בהם את זעמה ותסכולה. היא טלטלה אותם, חבטה בהם, הטיחה אותם על הספה וסטרה להם. זו התנהגות שבן-אנוש מתקשה לעכלה, שהרי שלובים בה רוע ואכזריות כלפי קטינים חסרי ישע, אשר מעטים דוגמתם. לפיכך, וחרף נסיבותיה של המערערת אשר אינן פשוטות, אין בעונש דבר המצדיק את התערבותנו. אדרבא, יהא עונש זה לנגד עיניהם של כל אלה שבידיהם הופקדו תינוקות, ילדים וחסרי-ישע, כדי שעבירות מסוג זה שוב לא תשנינה".
